פרק 7: איך לעזאזל עשית את זה?!
לאחר ארוחת צהריים קלה, הגענו לשער בדרגה ד’ שתכננו לטהר באותו יום.
מספר הציידים המומלץ היה שניים, וזה היה שער רגיל בדרגה ד’ שהיה ידוע בכך שחיים בתוכו אנשי לטאה.
“סיה, יש לך ציוד?”
“כן! יש לי המון במרחב־המשנה שלי. למה? שכחת את הציוד שלך, מינג’ון?”
“לא, הבאתי את שלי. פשוט שאלתי למקרה שאין לך.”
מבחינתי, לא הרבה השתנה מאז לפני שנה, ולכן הציוד שאחסנתי במרחב־המשנה שלי עדיין אמור היה להיות שם.
אבל אצל סיה המצב היה שונה.
לאחר שנולדה מחדש, היא כנראה איבדה גם את מרחב־המשנה שבו השתמשה בחייה הקודמים וגם את כל מה שהיה בתוכו.
הנחתי שאין לה שום ציוד, אבל היא כבר הייתה מוכנה לחלוטין, כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.
אלא ש…
“…?”
פריט הציוד הראשון שסיה הוציאה היה, מכל הדברים האפשריים, חרב.
היה אפשר להבין שמדובר במשהו יוצא דופן רק מהמראה שלה.
לא הייתי צריך אפילו להחזיק אותה כדי לדעת עד כמה עוצמתית באופן מגוחך היא הייתה.
ובכל זאת, הבטתי בסיה במעט בלבול.
עצם הרעיון שסיה, דרקונית, תשלוף נשק בתוך שער בדרגה ד’ בלבד כבר היה מגוחך מספיק.
אבל חשוב מכך, סיה לא הייתה קוסמת?
אם היא מתכוונת להמשיך להעמיד פנים שהיא קוסמת בדרגה ד’, היא לא אמורה להשתמש במטה במקום בחרב?
בדיוק בזמן שתהיתי על כך, היא הושיטה את החרב לעברי.
“הנה, מינג’ון. תשתמש בזה.”
“…מה?”
“זו מתנה ממני. חשבתי שהיא תתאים לך.”
הופתעתי כל כך שלרגע לא ידעתי מה לומר.
“אתה לא אוהב אותה? להביא לך משהו אחר?”
“לא, לא, ברור שאני אוהב אותה. אם זה ממך, סיה, הייתי שמח אפילו לקבל קיסם. פשוט הופתעתי קצת. תודה. אני אשתמש בה היטב.”
“יש עוד, מינג’ון.”
“מה? יש… עוד?”
“כן. רק חכה שנייה.”
כאילו החרב הייתה רק ההתחלה, סיה התחילה להוציא כל מיני פריטי ציוד ממרחב־המשנה שלה:
שריון, קסדה, גלימה, אביזרים ועוד.
אם לשפוט לפי רמת החרב שהיא נתנה לי הרגע, היה לי קשה להאמין שמשהו מהציוד הזה היה רגיל.
ואכן, ברגע שלבשתי את הפריטים, יכולתי להרגיש שמשהו יוצא דופן נפלט מכל אחד מהם.
“תודה, סיה. אני אשתמש בהם היטב.”
“חכה, מינג’ון. יש עוד הרבה.”
היא המשיכה להוציא חפצים קסומים ממרחב־המשנה שלה.
היא סיפרה לי שדרקונים ממלאים את המאורות שלהם באוצרות, אבל זה היה מעבר לכל מה שדמיינתי.
“סיה, לחרב הזאת… יש שם?”
בין כל הדברים האלה, שאלתי אותה על החרב.
גם שאר הציוד היה מרשים, אבל ברגע שאחזתי בניצב שלה, הייתה לי תחושה מוזרה כאילו חוט בלתי נראה מחבר ביני לבין החרב.
למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שבה החזקתי אותה, היא הרגישה מוכרת, כאילו השתמשתי בה במשך שנים.
סיה נראתה מעט מופתעת.
“זו… חרב עצם דרקון.”
חרב עצם דרקון.
זה לא היה רק מפני שמדובר בנשק טוב.
משהו בה הרגיש לי נכון ברמה עמוקה יותר.
ובכל זאת, להסתובב עם כל הציוד המגוחך הזה רק כדי להרוג כמה אנשי לטאה…
זה הרגיש מוזר בפני עצמו.
בכל מקרה.
לאחר שסיימתי להתכונן, עמדתי לצד סיה בכניסה לשער, ולבי פעם בחוזקה.
הייתי לחוץ מהמחשבה על טיהור שער לאחר זמן רב כל כך, אבל הזיכרונות מהתקופה שבה נהגנו לעשות זאת יחד הציפו אותי ברגשות.
ואז עלתה בי מחשבה.
‘סיה… בסדר?’
הבטתי לעברה.
לרגע שכחתי ששער היה המקום שבו היא מצאה את מותה הנורא בעבר.
אולי מבחינתה חלפו מאז אלפיים וחמש מאות שנה, אבל דרקונים לא אמורים לזכור הכול?
אחרי כל מה שאני עברתי בשנה האחרונה, אולי גם לה נשארה טראומה כלשהי משערים, אפילו אם לא אמרה על כך דבר.
“את בסדר?”
“אתה בסדר?”
שנינו שאלנו באותו הזמן.
ברגע ששאלתי את סיה, היא שאלה אותי בדיוק את אותה השאלה.
חייכנו זה אל זו.
“דאגת שאולי גם לי נשארה טראומה, נכון, מינג’ון?”
הנהנתי.
אולי המילים המעטות האלה ריגשו אותה, מפני שסיה נישקה אותי לפתע על הלחי.
“אני באמת בסדר, אז אתה בכלל לא צריך לדאוג לי. חשוב יותר… אתה בסדר, מינג’ון? אחרי מה שקרה…?”
“כן. גם אני בסדר. דאגתי מזה, אבל לא ציפיתי להרגיש כל כך בסדר.”
למען האמת, הייתי קצת לחוץ לפני שנכנסנו לשער.
אבל ברגע שנכנסנו פנימה, הרעד נעלם באופן מוזר.
לא רק שלא הרגשתי את הטראומה, אפילו מצאתי את עצמי מצפה למה שיקרה בהמשך.
“איזו הקלה. בוא נסיים כאן מהר ונלך לאכול בערב טוקבוקי חריף בסגנון סצ’ואן!”
לפי איך שהיא אמרה את זה, אפשר היה לחשוב שאנחנו יוצאים לטיול בשכונה ולא נמצאים בתוך שער.
מצד שני, סיה הייתה לצדי, ועם החפצים הקסומים שהיא נתנה לי, בכלל לא הרגשתי מתוח.
זה כמעט הרגיש כמו דייט.
הלכנו באיטיות בתוך השער וחיכינו שהמפלצות יתקפו.
לא עבר זמן רב עד שכמה אנשי לטאה הופיעו באלכסון משמאלנו.
הם השמיעו את הקריאות האופייניות שלהם והביטו בנו בחשדנות.
“מינג’ון, שם.”
“אני רואה אותם!”
“אני אשגיח מכאן. אתה יכול להתמודד לבד עם כמות כזאת, נכון?”
“ברור. אני כבר חוזר.”
סיה איחלה לי בהצלחה ואמרה שתעזור לי אם ייראה שאני בסכנה, אף שהסיכוי לכך היה נמוך.
לא חשבתי שאזדקק לעזרתה.
פער הכוחות פשוט היה גדול מדי.
בניגוד אלינו, נראה שאנשי הלטאה חשו בסכנה.
הזהירות שלהם התחלפה בעמדת קרב.
“קרררריק!”
ברגע שהם התקרבו מספיק, הרגשתי זמזום נעים עולה מהחרב והנפתי אותה לעברם ללא היסוס.
שששק!
עוד לפני שאחד מהם הספיק להגיב, ראשו נותק מגופו בצורה חלקה.
חשבתי שאינסטינקטי הקרב שלי יהיו חלודים לאחר הפסקה ארוכה כל כך, אבל אולי הערכת הדרגה שעברתי בבוקר עזרה לי.
לא התקשיתי כלל להניף את החרב.
לא—
למעשה, בין אם זה היה בזכות הציוד ובין אם לא, הרגשתי שאני מיומן יותר מבעבר.
ההנפות שלי הרגישו טובות יותר, והצלחתי לראות את תנועותיהם של אנשי הלטאה בצורה ברורה הרבה יותר:
את אורך הצעדים שלהם, את המסלולים שבהם נעו כלי הנשק הגסים שלהם — הכול.
המשכתי להניף את החרב כאילו חזרתי למקום שאליו אני שייך.
אני של פעם אולי לא היה מצליח להרוג אותם במכה אחת, אבל עכשיו החזקתי בנשק העוצמתי באופן מגוחך שסיה נתנה לי.
אנשי הלטאה נפלו ממכה אחת בלבד, בלי שהצליחו להתנגד.
“פיו.”
ציפיתי שהקרב יהיה קל יותר עם ציוד טוב כל כך, אבל לא עד כדי כך.
הסתובבתי לעבר סיה.
מה כבר היה מרשים כל כך בהריגת כמה אנשי לטאה באמצעות נשק מדהים שכזה?
ובכל זאת, היא בהתה בי בתדהמה.
“מינג’ון, זה היה… מדהים.”
“נו באמת. זה לא היה משהו מיוחד.”
עבור דרקונית כמו סיה, הריגה של כמה מפלצות בדרגה ד’ לא יכולה להיות עניין גדול.
חשבתי שהיא אומרת את זה רק כדי לחזק את הביטחון שלי, אבל…
“אני לא סתם אומרת את זה, מינג’ון. אני באמת מתכוונת לזה.”
יכולתי לשמוע את זה בקולה.
היא באמת ובתמים התרשמה ממה שעשיתי הרגע.
‘מה? היא רצינית?’
⸻
החרב שסיה נתנה למינג’ון לא הייתה חרב רגילה.
זו הייתה חרב עצם דרקון, חרב שנוצרה מעצמותיו של דרקון.
הנשק עצמו היה עוצמתי כל כך, שסיה מלכתחילה ציפתה שמינג’ון יצליח להילחם היטב באמצעותו.
אבל היה משהו אחר שהפתיע אותה.
‘הוא הצליח לעורר את הכוח של החרב.’
מינג’ון לא עשה זאת במכוון, אבל ללא ספק הצליח לעורר ולהשתמש בכוח ששכן בתוכה.
כמות הכוח שהצליח לעורר הייתה קטנה, אך עצם העובדה שהצליח לעשות זאת הייתה משמעותית ביותר.
אחרי הכול, אף אדם שהצליח להוציא את הפוטנציאל של חרב עצם דרקון מעולם לא היה אדם רגיל.
‘חרבות עצם דרקון… מזהות את הפוטנציאל של הבעלים שלהן.’
לפני שסיה הגיעה לכאן, לעולם המודרני, הסייפים בעולמה הכירו את חרבות עצם הדרקון בתור “חרבות שבוחרות את בעליהן.”
היה פעם חייל פשוט שהפך לרב־סייף בזכות חרב כזאת.
והיה מלך של ממלכה חלשה שאיחד יבשת שלמה כשברשותו להב אחד בלבד.
והיו עוד דמויות גדולות רבות ששמותיהן היו מוכרים כמעט לכל אדם.
‘יכול להיות שמינג’ון שלי יהפוך לאדם כזה?’
כשדמיינה את מינג’ון משאיר את חותמו בדפי ההיסטוריה של הציידים, סיה חייכה ברכות.
אבל היה דבר אחד שהיא לא ידעה.
בעולמה, מי שהצליח בעבר להפיק את הכוח הרב ביותר שהיה רדום בתוך חרב עצם דרקון…
היה ישות ששמה עצמו הפך כבר לפני זמן רב לדבר שאסור להזכיר בקרב הדרקונים.
⸻
בזמן שאספו את השלל, סיה סיפרה למינג’ון את סודה של החרב:
שהוא הצליח להוציא מעט מהכוח שהיה רדום בתוכה, ומה השיגו האנשים שהצליחו לעשות זאת בעבר.
עבור מינג’ון, זה היה סיפור מפתיע מאוד.
“אז מה שאת אומרת הוא שהחרב שנתת לי היא לא סתם חרב — היא משהו הרבה יותר מיוחד… ואני הצלחתי להוציא את הכוח שהיה חבוי בתוכה?”
“נכון, מינג’ון.”
גם לאחר ששמע את ההסבר שלה, מינג’ון עדיין נראה המום.
“היה לי כישרון כזה…?”
בשאלה שמלמל הסתתרה שאלה נוספת וברורה.
‘אם יש לי כישרון כזה, למה אני עדיין רק ברמה הזאת?’
הכישרון הזה לא הופיע במהלך הערכת הדרגה שלו.
וחוץ מזה, למה שהוא בכלל ייוולד עם כישרון מוזר כל כך בעולם שאין בו דרקונים מלכתחילה?
ברור שכישרון הוא דבר טוב, אבל מינג’ון לא הצליח שלא להתבלבל.
“בקצב הזה, מינג’ון שלי עוד עשוי להפוך לאחד הציידים הבכירים בתוך פחות משנה!” אמרה סיה בשובבות.
למרות הטון המתגרה שלה, היא התייחסה לאפשרות הזאת ברצינות רבה.
עוד לפני כן, היא האמינה שמינג’ון יוכל להפוך לאחד הציידים הבכירים אם תעניק לו את מלוא תמיכתה.
למעשה, זה בדיוק מה שתכננה לעשות.
אבל אם למינג’ון היה פוטנציאל גדול כל כך משל עצמו, ייתכן שיוכל להגיע להישג עצום כזה אפילו בלי עזרתה.
לא שזה יהיה קל.
“אם את מאמינה בי עד כדי כך, סיה… כנראה שכדאי לי לפחות לנסות.”
“איך מינג’ון שלי יכול להיות כל כך אמין?”
הוא באמת היה אמין, אבל מבחינתה זה רק הפך אותו לחמוד עוד יותר.
סיה פרעה את שיערו.
“סיה, את הורסת לי את השיער.”
“זה נותן לך סוג אחר לגמרי של קסם.”
נבוך, מינג’ון כיסה את פניו ביד אחת ודחף את ידה בידו השנייה.
סיה רק נהנתה מהתגובה שלו והביטה בו בחיוך מלא חיבה.
“טוב, בוא נמשיך!”
הגיע הזמן להתקדם ולצוד אנשי לטאה נוספים.
כשהם מרגישים כאילו יצאו לדייט, סיה ומינג’ון המשיכו לשוטט באיטיות בתוך השער.
לאחר זמן מה הם הבחינו בקבוצה של אנשי לטאה שהתקדמה לכיוון כלשהו.
כשצפה בהם, מינג’ון התכונן למארב.
‘אם לחרב הזאת באמת יש כוח כזה… אני אשתמש בהם כדי להתרגל אליו כמה שיותר מהר.’
כשהניף את החרב בפעם הראשונה, הוא לא ידע דבר על הכוח שלה.
עכשיו, כשהוא ידע שהוא מסוגל להתחבר לפוטנציאל החבוי בה, הוא כבר לא יכול היה פשוט להניף אותה בלי לחשוב.
‘תשכח מכל השאר. תתרכז רק בהוצאת הכוח הזה.’
כמובן, עצם ההחלטה לעשות זאת לא אפשרה לו מיד להוציא יותר מהכוח ששכן בחרב.
הוא עדיין לא ידע איך אמור להרגיש הרגע שבו הכוח משתחרר, ואפילו לא ידע בדיוק מהו אותו כוח.
אבל…
‘בדברים כאלה, חשוב לדמיין.’
עכשיו, לאחר שגילה שהאפשרות הזאת קיימת, הוא היה חייב לפתח אותה בדרך כלשהי.
מינג’ון שיחק מעט עם ניצב החרב בזמן שחיכה לרגע המתאים, ואז זינק לעבר הקבוצה.
“קררריק?!”
בזמן שאנשי הלטאה נבהלו מהמארב הפתאומי, מינג’ון הניף במהירות את חרבו לעבר זה שעמד מלפנים.
גופו הרגיש קל.
הוא הצליח לראות בבירור את תנועותיו של איש הלטאה.
אבל הוא לא הצליח להרגיש את הכוח שסיה תיארה.
‘אני לא מבין.’
שוב.
גם הפעם חרבו פגעה בדיוק במטרה וחדרה לחזהו של איש לטאה.
‘על מה בדיוק סיה דיברה?’
עדיין לא היה לו מושג איזה כוח הוא כביכול הוציא מהחרב, או איך בכלל עשה זאת.
גם כשניסה להניף אותה בדרכים שונות.
גם כשאנשי הלטאה נפלו לפניו חסרי אונים.
ובכל זאת, בעיניה של סיה היה ברור לחלוטין שמינג’ון אכן מוציא את הפוטנציאל החבוי בתוך החרב—
רק בדרך מעט שונה מזו של שאר האנשים שהשתמשו בחרבות עצם דרקון.
תגובות