פרק 8: איזו כלבה?
שססש!
חרבו של מינג’ון פילחה את צווארו של איש לטאה נוסף.
זו הייתה מכה נקייה ומדויקת שמינג’ון שסיה הכירה לפני שנה לעולם לא היה מצליח לבצע.
כשצפתה בו, היא הרגישה שמשהו מוזר מתרחש.
‘זה… לא רק בגלל החרב.’
היכולות הגופניות שלו, הטכניקה שלו, האינסטינקטים שלו — כל היבט בלחימה שלו השתפר באופן ניכר.
מינג’ון עצמו אולי לא הבחין בכך, אבל סיה הייתה דרקונית.
היא הצליחה להבחין שהוא מפגין יכולות שעולות בהרבה על מה שהיה אמור להיות אפשרי עבורו.
‘איך זה קורה?’
לפני זמן רב, בעולם שבו חיה, היא ראתה אנשים משתמשים בחרבות עצם דרקון.
סגנונות הלחימה שלהם היו שונים זה מזה, אבל כולם הוציאו את כוחה של החרב באותה הדרך: הם עוררו את הלהב כדי לשחרר את הכוח הטמון בעצם הדרקון שממנה נוצר.
אולם מינג’ון הוציא את הכוח הרדום בחרב בדרך שונה לחלוטין.
בהתחלה היא לא הייתה בטוחה בכך, אבל לאחר שראתה אותו משתמש בכוח פעם נוספת, כבר לא נותר בה ספק.
‘מעולם… לא ראיתי דבר כזה.’
בן אדם רגיל לא רק “שאל” את כוחו של הדרקון ששכן בתוך החרב.
הוא השתמש בו כאילו היה הכוח שלו עצמו.
השליטה שלו עדיין הייתה מגושמת, אבל סיה הייתה בטוחה בדבר אחד: אם הדרקונים יגלו על כך, הדבר יעורר סערה עצומה.
בזמן שעדיין ניסתה להבין את המתרחש, מינג’ון סיים את הקרב והסתובב לעברה.
“סיה.”
“…”
“סיה, על מה את חושבת?”
“מה? אה. על שום דבר.”
התגובה שלה הייתה מחשידה באופן שכל אחד היה יכול להבחין בו, אבל מינג’ון לא ניסה לחקור אותה.
“בואי ננוח קצת לפני שנמשיך.”
“ממ. בסדר.”
מבחוץ היא נראתה רגועה, אבל מחשבותיה התרוצצו ללא הפסקה.
‘אני אצטרך לבדוק את זה בקרוב.’
היא רצתה לחקור את הסוד שמינג’ון נשא בתוכו בלי שאפילו ידע על קיומו.
⸻
הם טיהרו את השער ללא שום קושי.
מינג’ון הביס לבדו את כל אנשי הלטאה שבתוכו, ללא עזרתה של סיה, והפגין יכולות שעלו בהרבה על כל מה שהצליח לעשות בעבר.
ובכל זאת, גם לאחר שיצאו מהשער, הוא עדיין לא הצליח להבין מהו הכוח שסיה סיפרה לו עליו.
“אני אצליח להבין את זה יום אחד, נכון?”
“ברור. בינתיים, בוא פשוט נשמח שגילית שיש לך כישרון.”
אחרי הכול, גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד.
מינג’ון החליט לשכוח להמשך היום גם מהכוח הזה וגם מחרב עצם הדרקון.
הוא יוכל לחשוב עליהם מחר, אחרי שייהנו משאר הדייט שלהם.
עד שיצאו מהשער, כבר התחיל להחשיך.
“שנלך לאכול ארוחת ערב?”
“בטח. אני גם ככה רעבה. יש משהו שאתה רוצה לאכול, מינג’ון?”
“כל דבר מתאים לי. מה איתך, סיה?”
“הממ…”
לאחר שחשבה לרגע, סיה ענתה בקול תמים.
“אפשר לאכול שוב עוגות אורז חריפות?”
הם כבר אכלו עוגות אורז חריפות בצהריים, אבל נראה שגם זה לא הספיק לה.
אבל רק אתמול הוא בכה מול קברה, והתחרט על כך שלא אכל איתה עוגות אורז חריפות לעיתים קרובות יותר כשהייתה בחיים.
“למה לא? אם נזמין גם כמה תוספות בצד, זה יהיה מצוין.”
“אה, אני אוהבת את הרעיון! בוא נעשה את זה.”
הם הלכו למסעדה אחרת שמגישה עוגות אורז חריפות, לא זו שבה ביקרו בצהריים, וביצעו את ההזמנה שלהם.
“הי־הי.”
סיה הניחה את סנטרה על שתי ידיה בתנוחה שדמתה לפרח והביטה במינג’ון כמו חמנייה הפונה אל השמש.
“על מה את חושבת?”
“עליך, מינג’ון.”
“את כל כך חמודה, סיה, שבא לי פשוט לנשוך אותך.”
“אם זה אתה, מינג’ון, אתה יכול לאכול אותי כמה שתרצה.”
חילופי הדברים המתוקים להחריד שלהם היו גורמים לכל אדם אחר להתכווץ ממבוכה, אבל אף אחד מהם אפילו לא הסמיק.
לאחר ששוחחו על כל מיני דברים במשך זמן מה, סיה ביקשה סליחה והלכה לשירותים.
“אל תבכה רק בגלל שאני הולכת לדקה, בסדר, מינג’ון?”
“אוי לא. אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה.”
לאחר שהלכה, מינג’ון הביט בחיבה לכיוון שאליו נעלמה, ושחזר בראשו באושר את כל מה שקרה במהלך היום.
בינתיים, שתי נשים שישבו בשולחן באלכסון ממנו המשיכו להעיף לעברו מבטים בזמן שדיברו ביניהן.
“יונג’ו. תסובבי קצת את הראש ותסתכלי על הבחור ההוא.”
“זה עם הקפוצ’ון השחור?”
“כן.”
“אה… הוא חתיך.”
ג’ונג מינג’ו והוואנג יונג’ו לחשו זו לזו בשקט, כך שאיש מלבדן לא יוכל לשמוע.
הוא היה נאה באופן בולט, וגם היה לו קול נעים.
אבל יותר מכול, אפילו מהזמן הקצר שבו צפו בו, הן הצליחו להבין עד כמה הוא אוהב את החברה שלו.
“הלוואי שהיה לי חבר כזה.”
מינג’ו באמת הצטערה על כך שכבר הייתה לו חברה.
אחרת, היא כבר הייתה מבקשת ממנו את מספר הטלפון שלו.
ואז יונג’ו אמרה משהו משום מקום.
“מה אם אני אבקש ממנו את המספר?”
“מה לעזאזל, יא כלבה משוגעת.”
מטבע הדברים, מינג’ו חשבה שהיא צוחקת.
אבל יונג’ו נראתה רצינית לחלוטין.
“רגע. את לא… רצינית, נכון?”
“ברור שאני רצינית.”
“השתגעת? לא ראית אותו הרגע מדבר עם החברה שלו?”
“זה בדיוק מה שהופך את זה ליותר כיף, כלבה. וחוץ מזה, היא לא נמצאת עכשיו בשולחן, נכון? אם אני הולכת לבקש, זה חייב להיות עכשיו. רוצה להתערב? אם אני משיגה את המספר שלו, את קונה את השתייה אחר כך.”
יונג’ו תמיד הייתה משוגעת על בנים, אבל בדרך כלל היא לפחות כיבדה גבולות מסוימים.
הפעם היא דילגה מעל הגבול הזה בקלילות, כאילו היה חבל קפיצה.
“נו באמת, אפילו את לא יכולה לעשות דבר כזה.”
לגשת לגבר שרק לפני רגע התנהג בצורה דביקה ורומנטית עם החברה שלו ולבקש ממנו את המספר?
היא בטח איבדה את השפיות.
אבל ליונג’ו עוד היה החוצפה לומר למינג’ו:
“מפחדת?”
“מה?”
“מפחדת להפסיד. פשוט תסתכלי. אני חוזרת עם המספר שלו תוך רגע. אל תשכחי שאת משלמת על השתייה.”
“היי! היי, הוואנג יונג’ו!”
מינג’ו ניסתה לעצור אותה עד הרגע האחרון, אבל יונג’ו בכל זאת קמה והלכה לעבר הגבר.
“יום אחד היא עוד תסתבך בצרות רציניות.”
יונג’ו תמיד הייתה קצת משוגעת, אבל מינג’ו לא ידעה שהיא משוגעת עד כדי כך.
היא נאנחה בשקט, כך שאיש מלבדה לא יוכל לשמוע.
בינתיים, יונג’ו צעדה בביטחון לעבר מינג’ון.
“סליחה—”
היא נעצרה לצדו ופנתה אליו.
“אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך? אני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל אתה בדיוק הטעם שלי.”
“…?”
ברגע שהאישה ביקשה ממנו את מספר הטלפון שלו, מינג’ון לא הצליח להסתיר את הפתעתו.
‘היא לא ישבה שם כל הזמן הזה?’
היא לא הייתה רחוקה ממנו.
היא בוודאי ראתה אותו ואת סיה מפלרטטים.
ובכל זאת היא מבקשת ממנו את המספר?
“אני מצטער. יש לי חברה.”
“אני יודעת, אני יודעת. אבל אנחנו יכולים פשוט להיות ידידים — ידיד וידידה. אין בזה שום דבר רע, נכון?”
“…סליחה?”
הוא ציפה שהיא תלך, אבל במקום זאת היא שוב הושיטה לעברו את הטלפון שלה, תוך שהיא מבליטה בעדינות את החזה שלה.
‘…העולם השתגע?’
היא רצתה להיות ידידה של גבר שיש לו חברה, אפילו אם היא לא יכולה להיות החברה שלו בעצמה?
זה בכלל לא היה הגיוני.
“אני מצטער, אבל אני לא חושב שזה אפשרי.”
“נו, באמת. אם לא נוח לך לתת לי את המספר שלך, אני יכולה לשמור את שלי בטלפון שלך. אפילו את זה אי אפשר לעשות?”
כשמישהו דוחה אותך, לא אמורים בדרך כלל לוותר אחרי עוד ניסיון אחד או שניים לכל היותר?
אבל היא נדבקה אליו כמו עלוקה וסירבה לעזוב בלי לקבל את המספר שלו.
היא באמת הייתה כלבה משוגעת, חשב מינג’ון.
“אני לא מתכוון לתת לך את המספר שלי. בבקשה אל תהפכי את זה למסובך יותר בשביל שנינו.”
הטון שלו היה חד הרבה יותר מקודם.
יונג’ו משכה בכתפיה כאילו איבדה עניין וחזרה למקומה.
מינג’ון קימט את מצחו בזמן שצפה בה מתרחקת.
כל האירוע הזה התרחש בזמן שסיה לא הייתה לידו, והוא הותיר בו תחושה לא נעימה.
בדיוק אז, סיה חזרה כשהיא מחזיקה בידה שקית קניות שלא הייתה מוכרת לו.
“סליחה שנתתי לך לחכות, מינג’ון.”
אבל ברגע שנכנסה למסעדה, היא נעצרה.
‘…מה קורה עם האווירה כאן?’
לאחר שהרגישה בשינוי העדין באווירה שבחדר, היא הרחיבה בשקט את חושיה.
מיד החלה לשמוע אנשים מתלחשים.
“וואו, לא ייאמן. מי מבקשת מספר טלפון מגבר שיש לו חברה?”
“נכון? לא משנה כמה הייתי מחבבת מישהו, בחיים לא הייתי עושה דבר כזה.”
“שמעתי אותה אומרת שאם היא לא יכולה להיות החברה שלו, היא תסתפק בלהיות ידידה שלו. וואו…”
“מה יקרה אם החברה של הבחור הזה תגלה?”
“מה נראה לך? נביא משהו לנשנש ונצפה בהצגה.”
לא משנה כמה בשקט הם לחשו, לא היה דבר שדרקונית כמו סיה לא הייתה מסוגלת לשמוע.
“מינג’ון.”
לרגע אחד נדמה היה שהאוויר סביבם קפא.
“מינג’ון, יש משהו שאתה מסתיר ממני?”
“מסתיר? סיה—”
“איזו כלבה זאת הייתה?”
הניצוץ נעלם מעיניה.
היא נעצה במינג’ון מבט ריק וחסר הבעה.
“איזו כלבה ניסתה להשיג את מספר הטלפון שלך, מינג’ון?”
תגובות