פרק 5: עברת כל-כל הרבה
כמובן שהתכוונתי לזה כשאמרתי שאקנה לסיה מספיק טוקבוקי עד שיימאס לה ממנו.
אבל עשר מנות?
‘היא באמת מסוגלת לאכול את כל זה?’
“סליחה, אמרת עשר מנות?” שאל העובד.
“כן. אני אכתוב בנפרד את התוספות שאני רוצה, אז בבקשה תוסיפו אותן לפי מה שרשמתי.”
“אה, בטח!”
למרבה המזל, ההזמנה התקבלה בלי שום בעיה.
חשבתי שייקח להם זמן להכין כמות כזאת, אבל הטוקבוקי היה מוכן בזמן.
“הנה הטוקבוקי שלכם.”
הייתה שם כמות כזאת שרק מלהסתכל עליה כבר הרגשתי שבע.
שוב הבטתי בתדהמה בקופסאות שנערמו גבוה על השולחן.
כבר חשבתי על זה קודם, אבל איך לעזאזל היא מתכוונת לאכול את כל זה?
לאחר ששילמתי, יצאנו לכיוון הדירה שלי כשידינו מלאות בטוקבוקי.
ואז סיה הבחינה במשהו.
“מינג’ון, אנחנו לא אמורים לפנות לכיוון השני מכאן כדי להגיע לבית שלך?”
היא נראתה מבולבלת כשהתחלנו ללכת בדרך שלא הכירה.
“אה, עברתי דירה לפני כמה חודשים. את תופתעי כשתראי לאן.”
“אופתע?”
היא נראתה ספקנית, אבל הייתי בטוח שהיא תופתע.
ורגע לאחר מכן התברר שצדקתי.
“מינג’ון, זה…?”
“נכון. זאת הדירה שפעם גרת בה.”
מאז היום שבו סיה מתה, ניסיתי נואשות לשמר כל זכר שהיא השאירה בעולם.
הדירה הזאת הייתה אחד מהם — המקום שבו התגוררה כשהייתה בחיים.
רוב הבגדים ושאר החפצים שלה נמסרו לקרובי משפחתה, אבל הדירה עצמה עדיין הייתה כאן.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהו אחר יגור בחדר שהיה מלא בזיכרונות ממנה, ולכן יצרתי קשר עם בעל הדירה ובסופו של דבר עברתי לגור כאן בעצמי.
כמובן, המקום נראה שונה לחלוטין מהתקופה שבה סיה גרה בו.
כמעט כל החפצים שלה כבר לא היו כאן.
אבל זה היה בסדר.
המקום עדיין אפשר לי לחזור לפחות לחלק מהזיכרונות שלנו.
דמעות הציפו את עיניה של סיה כשחזרה לביתה בפעם הראשונה אחרי זמן רב כל כך.
“מינג’ון…”
הדירה שבה התגוררה בעבר נראתה לה מוכרת וזרה בעת ובעונה אחת.
אולי משום שאני, ולא אדם זר כלשהו, גרתי עכשיו במקום המוכר הזה, דמעות של הקלה החלו לזלוג על לחייה.
“למה אני… למה אני בוכה כל כך הרבה היום, מינג’ון?” שאלה בין יבבות.
“זה בסדר, סיה. אלה דמעות של אושר, לא של עצב.”
היא המשיכה לבכות ואמרה שהדמעות פשוט לא מפסיקות, ואני טפחתי עליה בעדינות.
“גם כשאני מנסה לא לבכות… אני רואה את הדובי הזה ופשוט לא מצליחה לעצור את עצמי, מינג’ון.”
כשהיא צמודה אליי, היא הצביעה על דובי שהיה מונח בפינת החדר.
היא נתנה לי אותו יחד עם מכתב ביום השנה הראשון שלנו כזוג.
אף שחלפו שנים, שמרתי עליו היטב כדי שלא אשכח את הזיכרונות שלנו יחד.
הוא נראה בדיוק כפי שנראה ביום שבו נתנה לי אותו, בלי אפילו כתם אחד.
וכמובן, שמרתי היטב גם על המכתב.
“מינג’ון, גם אתה התאמצת כל כך לא לשכוח אותי,” אמרה בבכי.
“ברור.”
דמעות האושר שלה הפכו לדמעות של הקלה.
היא חיבקה אותי בחוזקה והרטיבה את כתפי בדמעותיה, ורק לאחר מכן הפסיקה לבכות.
“הטוקבוקי מתקרר. בואי נאכל.”
“ממ…” היא משכה באפה.
⸻
לאחר ארוחה ארוכה, ניקינו בקצרה את קופסאות הטוקבוקי הריקות ונשכבנו על הרצפה.
שבעים ומרוצים, שוכבים כאן יחד בדירה אחרי זמן רב כל כך, לא יכולתי לבקש שום דבר נוסף.
איך בכלל יכולתי להיות מאושר יותר מזה?
“מינג’ון, הבטן שלך נהייתה ממש עגולה.”
“איך זה שהבטן שלך לא בולטת אחרי כל מה שאכלת?”
היא אכלה כמעט את כל עשר המנות בעצמה, ובכל זאת בטנה נראתה שטוחה כאילו לא אכלה דבר.
“הממ. סוד!”
נשארנו כך בנחת ושיחקנו זה עם בטנה של זו.
אחרי שמיצינו גם את זה, סיה קראה לי.
“מינג’ון. כשאני חושבת על זה, מאז שנפגשנו מחדש דיברנו רק עליי. אפילו לא שאלתי מה איתך. איך היית במשך כל הזמן הזה?”
היא צדקה.
שמחתי כל כך לראות אותה, עד שבכלל לא סיפרתי לה דבר על עצמי.
כשהבנתי זאת, התחלתי לאט לספר לה על החיים שלי בלעדיה.
“טוב, אני אשקר אם אגיד שהסתדרתי בסדר.”
⸻
מותה של סיה הותיר במינג’ון צלקת עמוקה.
במשך שנה, בכל פעם שנכנס לשער נשימתו הפכה כבדה ולא סדירה, עד שלא היה מסוגל לתפקד כצייד.
זו הייתה גם שנה שבה האבל וההאשמה העצמית מנעו ממנו לתפקד כראוי אפילו בחיי היום־יום.
לאחר ששמעה על השנה הקודרת שעברה עליו, סיה שקעה בדממה ובמחשבות.
עד כמה קשים היו חייו של מינג’ון במהלך השנה שחלפה מאז מותה?
‘לפחות לי היה שביב של תקווה שאוכל לראות אותו שוב אם אמשיך לחקור את קסם ההעברה הבין־ממדית. אבל למינג’ון אפילו את זה לא היה.’
בנסיבות נוראיות כל כך, הוא בוודאי חשב לפחות פעם אחת לשים קץ לחייו, עד כמה שהיא שנאה אפילו לדמיין זאת.
ובכל זאת, מינג’ון נאבק נואשות כדי לשמר את הזיכרונות שלהם.
הוא לא היה עם אף אישה אחרת במשך כל הזמן הזה, זכר את יום השנה למותה ואף הגיע לכבד את זכרה.
זה היה הגבר שהיא אהבה.
‘כמה כאב הוא בטח הרגיש במשך כל השנה הזאת?’
היא הייתה אסירת תודה על כך שמינג’ון הצליח איכשהו להחזיק מעמד בתקופה קשה כל כך, והצטערה שלא הצליחה לחזור אליו מוקדם יותר.
בזמן שסיה שקעה בשקט ברגשות האלה, סערת רגשות החלה להתעורר בתוכה.
‘למה? למה הייתי חייבת לעשות טעות חמורה כל כך ממש בסוף? אילו רק לא הייתי עושה את הטעות היחידה הזאת בנוסחה לפני שהפעלתי את קסם ההעברה הבין־ממדית, מינג’ון לא היה צריך לסבול ככה. בגללי הוא איבד שנה יקרה מחייו לחינם. מטומטמת. ג’ונג סיה, את מטומטמת. כל כך התרגשתי לפגוש אותו, אבל איך יכולתי לטעות בדבר חשוב כל כך? ג’ונג סיה, מטומטמת שכמותך.’
‘אבל עכשיו הכול בסדר. מעכשיו אדאג שרק דברים טובים יחכו למינג’ון. לא. אני חייבת.’
“מינג’ון, עברת כל כך הרבה בשנה האחרונה.”
מלאת חרטה על הטעות שעשתה וצער עמוק על מה שקרה, סיה אמרה למינג’ון שמעכשיו, לאחר שחזרו להיות יחד, עליהם לחיות באושר.
“אני לא זה שעבר כל כך הרבה. זאת את, סיה. אמרת שבמשך אלפיים שנה לא עשית דבר מלבד לחקור את קסם ההעברה הבין־ממדית רק כדי לראות אותי.”
“זה היה שום דבר אם בסופו של דבר יכולתי לראות אותך. אילו היית במקומי, היית עושה את אותה הבחירה. אני מאמינה בך, מינג’ון.”
“איך את יכולה לקרוא לזה שום דבר? אני סבלתי רק שנה, אבל את…”
מבלי שהצליח לסיים את המשפט, מינג’ון משך אותה לחיבוק חזק ועיניו התמלאו בדמעות.
כמה כאב סיה שלו נאלצה לסבול במשך כל הזמן הזה?
כשגם מינג’ון התחיל לבכות, סיה טפחה עליו וחשבה עד כמה היא שמחה שחזרה לפגוש את בן הזוג שלה.
מינג’ון החזיק מעמד במשך אותה שנה ארוכה ואפלה.
עכשיו היא תדאג שהוא יהיה מאושר באמת, לא משנה מה יידרש לשם כך.
⸻
לאחר לילה שבו נשארנו מחובקים, הגיע הבוקר השני מאז חזרתה של סיה.
הרגשתי משהו רך נוגע בלחיי ושמעתי קול חלש של נשיקה.
“מינג’ון, אתה מתכוון להמשיך לישון?”
נשיקת הבוקר המתוקה של סיה העירה אותי.
“סיה, אני אקום בעוד חמש דקות.”
“כבר צהריים, מינג’ון. לא הגיע הזמן שתקום?”
“רק חמש דקות, סיה. עוד חמש דקות.”
התבכיינתי בקול שעדיין היה כבד משינה, והפעם היא נישקה אותי על השפתיים.
“אם כך, אני אמשיך לנשק אותך עד שתקום.”
“במקרה כזה, עדיף שאישן עוד חמש שעות במקום חמש דקות.”
נראה שהיא חשבה שתצליח להציק לי באמצעות נשיקות עד שאקום, אבל מבחינתי זה היה מצוין.
הנשיקות המתוקות של סיה תמיד היו רצויות.
ובכל מקרה, אם היא תמשיך לנשק אותי, בסופו של דבר היא בטח תתעייף.
‘אני רוצה לראות איך היא תגיב כשזה יקרה.’
לא ידעתי כמה זמן זה ייקח, אבל אחרי עשרים דקות בערך היא בטח תוותר ותעיר אותי בקול חמוד, “מינג’ון, ניצחת, אז תקום כבר”, לא?
רק מלדמיין את זה התחלתי לחייך.
אבל אז…
“אפילו יותר טוב.”
בניגוד לציפיותיי, סיה הצמידה נשיקה ארוכה נוספת ללחיי, ואז הצמידה את שפתיה האדומות כפרי דובדבן לשפתיי.
‘רגע. היא באמת מתכוונת לא לעשות שום דבר חוץ מלנשק אותי במשך חמש שעות?’
מצד שני, עבור סיה, שהייתה דרקונית, חמש שעות אפילו לא היו פרק זמן משמעותי במיוחד.
אז זה לא היה בלתי אפשרי… נכון?
מה?
מה? מה?
סיה נישקה את צווארי באריכות ואז החלה להתקדם מטה.
ידה החיוורת משכה בחולצתי.
‘אם זה ימשיך עוד קצת, המצב יהפוך למסוכן!’
כלומר, היו לכך גם סיבות אחרות, אבל זה כבר עלול להפוך לבעיה אפילו מבחינת סוג הסיפור.
צמרמורת חלפה בכל גופי, ומיד התרוממתי לישיבה.
“קמת, מינג’ון?”
כשזינקתי למעלה, סיה עיקמה את שפתיה באכזבה, כאילו משהו בתוכנית שלה לא התנהל כפי שרצתה.
“אתה יכול לישון עוד קצת אם אתה עייף.”
“לא, אני בסדר! אני בכלל לא עייף עכשיו.”
לפני כן עדיין הייתי קצת מטושטש, אבל מתקפת הנשיקות שלה העירה אותי לחלוטין.
אולם נראה שסיה התאכזבה מכך שהדברים לא המשיכו הלאה, והיא ניסתה להכריח אותי לשכב שוב.
“אז אולי אעזור לך להירדם שוב?”
“לא, אני ער לגמרי עכשיו. באמת.”
“נו, מינג’ון. אם אתה עייף, תשכב עוד קצת.”
בעבר אולי הייתי מצליח להתנגד לה בזכות העובדה שהייתי חזק ממנה, אבל עכשיו, כשסיה הייתה דרקונית, זה בכלל לא היה בא בחשבון.
היא גברה עליי בקלות ודחפה אותי בחזרה למטה.
במשך חמש דקות לא יכולתי לעשות דבר מלבד לספוג את החיבה הנלהבת והבלתי פוסקת שלה, ורק לאחר שהיא שחררה אותי הצלחתי להתיישב שוב.
אלה היו רק חמש דקות של נשיקות, ובכל זאת הראש שלי הסתחרר.
הנשיקות בהחלט היו מתוקות.
הן באמת היו, אבל…
משהו בכל זה היה מפחיד באופן מוזר.
אם באמת הייתי משכנע את עצמי לספוג חמש שעות של נשיקות, אולי הייתי מאבד את ההכרה באמצע.
לאחר שהצלחתי לאסוף את מחשבותיי, הבטתי בסיה בזמן שליטפה בעדינות את העור שהאדים מהנשיקות שלה.
“…סיה, מה שעשינו אתמול לא הספיק לך?”
“לא!”
חשבתי שהפגנו די והותר חיבה זה כלפי זו אתמול, אבל היא ענתה בחיוך רחב, ונראה שהתכוונה לכך באמת.
טוב, יכולתי להבין את זה מנקודת המבט שלה.
במשך אלפיים שנה היא לא הייתה מסוגלת לחלוק אפילו רגע אחד של חיבה עם בן הזוג שלה.
כרכתי את זרועותיי סביבה בעדינות.
תגובות