פרק 3: מינג׳ון, מה יותר יפה?
[3] מינג’ון, מה יותר יפה?
גם לאחר מכן המשכנו לדבר במשך זמן רב, כאילו ניסינו לפצות על כל הגעגועים שהצטברו בינינו לאורך השנים.
אולם לאחר שעבר לא מעט זמן, סוף־סוף העליתי משהו שהטריד אותי.
“סיה, לא כדאי שנתחיל לחשוב על לעבור למקום אחר?”
“למה, מינג’ון? אין כאן אף אחד בסביבה.”
“לא לזה אני מתכוון. כל מקום אחר יהיה בסדר, אבל זה בית קברות. להישאר כאן עוד הרבה זמן זה קצת…”
וזה גם לא היה סתם בית קברות. הגוף שהיה שייך לסיה בתקופה שבה הייתה בת אדם היה קבור ממש לידנו, מה שהפך את השהייה במקום למעט לא נעימה.
כששמעה זאת, סיה הנהנה לפני שענתה.
“עכשיו כשאתה אומר את זה, אתה צודק. כשאני חושבת על זה, הגופה שלי קבורה ממש לידנו. איכס.”
סיה עיוותה את פניה, ואז אחזה לפתע בידי.
“מינג’ון, תחזיק חזק.”
ברגע שאמרה זאת, שדה הראייה שלי הבזיק בלבן, כאילו רימון הלם התפוצץ ממש מולי.
[השתגרות.]
רגע לאחר מכן, סיה הביטה בי בחיוך מרוצה.
“איך זה? מוצא חן בעיניך? הרבה יותר טוב מקודם, נכון?”
הנוף השתנה כהרף עין. רק לפני כמה שניות עמדנו בבית קברות, אבל עכשיו רגליי היו נטועות בחוף קטן ושומם, בלי שום סימן לאדם נוסף בסביבה.
“סיה, הרגע… השתמשת בהשתגרות?”
“כן! אתה זוכר שפעם אמרתי לך שהחלום שלי הוא לצאת איתך לקמפינג לבד על אי בודד למשך יום? פתאום נזכרתי בזה.”
זכרתי במעורפל שסיה אמרה משהו כזה בעבר, אבל לא זה היה החלק שהדהים אותי.
‘היא השתמשה בהשתגרות… בכזאת קלות?’
השתגרות בשום פנים ואופן לא הייתה קסם פשוט שאפשר להטיל בלי לחשב נוסחה ובלי לומר מילות לחש. עד כמה מדהימה סיה שלי הפכה להיות?
“סיה, זה אומר שאת יכולה להשתגר אפילו לצד השני של כדור הארץ? למקום כמו פרגוואי?”
“ברור! למה, מינג’ון? אתה רוצה לנסוע לפרגוואי?”
סיה הפצירה בי לומר לה לאן אני רוצה לנסוע, ואמרה שהיא יכולה לקחת אותי לכל מקום.
“לא, סתם הסתקרנתי. אבל כל מקום יהיה נחמד אם ניסע אליו יחד.”
“ההה.”
לאחר חילופי הדברים המתוקים והמביכים האלה, סיה התחילה לומר לי משהו, ואז נראה שנזכרה בדבר ששכחה. היא טפחה קלות על ראשה.
“אה, תראה אותי. מינג’ון, חכה כאן רק שנייה.”
ומיד לאחר מכן, סיה השתמשה שוב בהשתגרות.
“טא־דה!”
היא הופיעה מחדש כעבור שניות ספורות בלבד, כשהטוקבוקי שהבאתי מוחזק באחת מידיה.
“את הטוקבוקי הזה הכנת בשבילי. לא יכולתי פשוט להשאיר אותו מאחור.”
אולי ההתרגשות מכך שעמדה לאכול טוקבוקי בפעם הראשונה מאז שנולדה מחדש השתלטה עליה, מפני שסיה חייכה מאוזן לאוזן.
מנקודת המבט שלי, לעומת זאת, לא הייתי בטוח לחלוטין שבאמת כדאי שנאכל אותו. קניתי אותו בשביל סיה, כך שבאופן עקרוני לא הייתה שום בעיה בכך שהיא תאכל אותו, אבל מבחינה מעשית הוא הובא כמנחה לזכר המתה.
אם סיה עצמה רצתה לאכול אותו, לא התכוונתי לעצור אותה, ובכל זאת חלק ממני חשב שעדיף פשוט לקנות טוקבוקי טרי.
בזמן שחשבתי על כך, סיה הבחינה שאני בוהה בה בדממה.
“מינג’ון, מה קרה?”
קולה רעד כששאלה, כאילו הרגישה שמשהו אינו כשורה. וזה לא היה רק קולה. כל גופה של סיה רעד כמו כלב שעומד מול בעליו לאחר שנתפס עושה משהו שאסור לו.
אם לא אומר משהו מיד, היא נראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי. נבהלתי מהתגובה ומיהרתי לנופף בידיי.
“לא, זה שום דבר. פשוט חשבתי שהטוקבוקי הובא במקור כמנחה לזכרך, אז אולי יהיה קצת מוזר לאכול אותו. תהיתי אם לא יהיה עדיף לקנות טוקבוקי טרי במקום.”
“ממש לא!”
סיה נשפה בהקלה למשמע תשובתי, אך הנידה את ראשה בנחרצות.
“את הטוקבוקי הזה הכנת בשבילי. יהיה אפילו יותר מוזר אם אני לא אוכל אותו! וגם האלכוהול…”
ברגע שאמרה את המילה “אלכוהול”, שנינו הבנו את אותו הדבר בבת אחת.
הבאנו איתנו הכול מלבד בקבוק יין האורז שהשארנו בבית הקברות.
“…שכחתי אותו.”
“בסיפורי פנטזיה, דרקונים בדרך כלל אמורים לא לשכוח שום דבר. דרקונים אמיתיים שונים?”
חצי בצחוק וחצי מתוך סקרנות אמיתית, הקנטתי את סיה בחיבה כפי שנהגתי לעשות בעבר.
אבל ברגע ששמעה אותי, הבעת פניה החשיכה בבת אחת, כאילו עשתה טעות איומה.
“למה אני… השארתי אותו מאחור?”
סיה של פעם הייתה מתעלמת בקלות מבדיחה כזאת, וכנראה אפילו מחזירה לי אחת משלה.
במקום זאת, היא נעשתה חסרת מנוחה באופן ברור בגלל בקבוק אלכוהול אחד, אמרה לי לחכות ונעלמה שוב.
רק שניות ספורות לאחר מכן, סיה הופיעה מחדש כשהיא נושאת את יין האורז שהשארנו מאחור.
מבטה נראה מרוחק, כאילו מחשבותיה נמצאות במקום אחר לגמרי.
“האלכוהול שמינג’ון הביא בשבילי… נכון… אני לא יכולה להשאיר אותו מאחור…”
משהו בה בבירור לא היה בסדר.
בעודה ממלמלת לעצמה בשקט, סיה ליטפה בזהירות את בקבוק יין האורז בשתי ידיה.
“סיה?”
“אני מצטערת, מינג’ון. הכנת את זה בשבילי ואני שכחתי אותו… אני מצטערת…”
מבט אחד בה הספיק כדי להבין שהיא לא נמצאת במצב רגיל.
לא ידעתי אם אלפיים השנים שבהן לא עשתה דבר מלבד לחקור את קסם ההעברה הבין־ממדית ערערו את נפשה, או שמא מדובר בתופעת לוואי כלשהי של השימוש בקסם הזה, אבל סיה נראתה שברירית באופן מפחיד.
אם היא הייתה מתנהגת כך מהרגע שיצאה מהשער, אולי היה לי קל יותר לקבל את זה.
אבל עד לפני רגעים ספורים היא נראתה בסדר גמור, ולכן השינוי הפתאומי היה מדאיג עוד יותר.
כרכתי את זרועותיי בחוזקה סביב סיה כדי לעזור לה להירגע.
“זה בסדר, סיה. מתי אי פעם כעסתי עלייך בגלל דבר כזה? חזרת אליי. למי אכפת מבקבוק אלכוהול?”
סיה לא ענתה, ולכן המשכתי בקול העדין ביותר שיכולתי.
“סתם צחקתי. זה הכול. פשוט שמחתי כל כך לראות שוב את סיה שלי, אז הקנטתי אותך קצת.”
ככל שהרגעתי אותה במילים רכות, סיה החלה בהדרגה להירגע.
“…אני מצטערת, מינג’ון. הפחדתי אותך, נכון?”
“לא, אני בסדר. כל עוד את בסדר, זה כל מה שחשוב.”
שפשפתי שוב בעדינות את גבה.
הבעת פניה של סיה התרככה בהדרגה, ולא עבר זמן רב עד שחייכה אליי בביישנות.
“אז מינג’ון, בוא נאכל עכשיו טוקבוקי ביחד!”
באמצעות קסם, סיה יצרה שולחן פשוט וכיסאות, ולאחר מכן הניחה על השולחן את הטוקבוקי ואת יין האורז.
היא סיימה לפתוח את אריזת הטוקבוקי שכבר הייתה קרועה למחצה, הוציאה מהשקית שני זוגות מקלות אכילה מעץ והושיטה לי זוג אחד.
“אז, בתיאבון!”
עם ההכרזה העליזה הזאת, סיה סוף־סוף התחילה לאכול ברצינות.
“וואו, כמה זמן עבר מאז שאכלתי טוקבוקי?”
כבר מהביס הראשון היא הגיבה כאילו היא טועמת את המעדן המשובח ביותר בעולם, ואז החלה לחסל את הטוקבוקי בקצב מרשים.
כמובן, היא לא שכחה ללגום מדי פעם מיין האורז.
טוקבוקי ואלכוהול, ועוד יין אורז שהובא כמנחה לזכר המתה — זה היה שילוב שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי.
לסיה לא היה אכפת אפילו במעט, והיא נהנתה מהשניים יחד בשמחה.
“מינג’ון, אתה יודע, כשהייתי דרקונית קטנה רציתי טוקבוקי כל כך, שיצאתי בעצמי לאסוף את המרכיבים וניסיתי להכין אותו. אבל הטעם אף פעם לא יצא כמו שצריך. לא הצלחתי להבין אם אני פשוט גרועה בבישול, או שזה בגלל שהמרכיבים שם היו שונים מאלה שבכדור הארץ.”
בתוך זמן קצר, סיה כבר אכלה לבדה שליש מכל המנה.
לאחר מכן היא לגמה את שארית יין האורז כאילו היה מים.
“אבל כשחשבתי על זה אחר כך, הבנתי שאף אחת מהסיבות האלה לא הייתה הסיבה האמיתית. הייתה סיבה אחרת.”
“אז מה הייתה הסיבה האמיתית?”
“אני חושבת שזה היה מפני שלא אכלתי אותו איתך, מינג’ון.”
סיה הביטה היישר בעיניי במבט אוהב ונגסה בחמידות בחתיכת עוגת דגים.
“הטוקבוקי עצמו היה טעים, אבל מה שבאמת אהבתי היה הזמן שביליתי כשאכלתי אותו איתך. אני חושבת שזו הסיבה שהתאהבתי בטוקבוקי כל כך.”
דבריה היכו בי כאילו מישהו חבט בראשי.
סיה אהבה לאכול איתי טוקבוקי עד כדי כך, אז למה תמיד התלוננתי על כך שאנחנו שוב אוכלים טוקבוקי?
החרטה הציפה אותי פעם נוספת, ואחריה הגיעה תחושת אשמה כלפי סיה.
“מעכשיו אני אקנה לך כל כך הרבה טוקבוקי, עד שיימאס לך ממנו.”
אז מה אם נאכל אותו עד שלא נוכל לסבול אפילו את המראה שלו?
אם זה אומר שאוכל לראות את סיה מאושרת, מבחינתי זה יותר ממספיק.
אמרתי את זה מתוך תחושת אשמה, אבל נראה שסיה התרגשה מאוד.
היא התפתלה כולה במבוכה, כאילו בקושי הצליחה להכיל את עצמה.
המשכנו לאכול ולדבר על כל מיני דברים באווירה הקרובה והאינטימית, ולא עבר זמן רב עד שקופסת האוכל התרוקנה לחלוטין.
“נהנית?”
“כן! אבל מינג’ון, אני עדיין רעבה.”
‘עדיין רעבה?’
בהיתי בקופסה, שהייתה מרוקנת כל כך עד שלא נותרה בה אפילו חתיכה אחת.
בדרך כלל הכמות הזאת הייתה מספיקה לשנינו ואפילו היה נשאר קצת, ובכל זאת היא עדיין הייתה רעבה?
“את… רעבה?”
“כן. מכיוון שאני דרקונית עכשיו, אני אוכלת קצת יותר מבעבר.”
כשהיא ניסחה את זה כך, הנחתי שזה הגיוני.
לא היה לי מושג איך דרקונים אמיתיים נראים, אבל בסיפורי פנטזיה דרקונים בדרך כלל מתוארים כבעלי גוף אמיתי שגדול לאין שיעור מגופו של אדם.
אם כך, אולי זה טבעי לחלוטין שכמות כזאת של אוכל לא הספיקה כדי להשביע את סיה.
“אז שנלך לקנות עוד טוקבוקי?”
“בוא נלך! אפשר לקנות בשכונה שלנו, נכון?”
“כן.”
לפני שהשתגרנו, ניקינו את כל האשפה.
בזמן שעשינו זאת, מבטי נפל על בגדיה של סיה.
אם היא תצא החוצה כשהיא לבושה כך, ברור שאנשים יבהו בה.
כל אחד היה יכול להבין שמה שהיא לבשה אינו משהו שאדם בתקופה המודרנית היה לובש בדרך כלל.
אם הייתי צריך לתאר את זה, הבגדים נראו כמו תחפושת מושקעת במיוחד.
“סיה, את מתכננת ללכת לקנות טוקבוקי כשאת לבושה ככה?”
“בכל מקרה התכוונתי להחליף בגדים. מינג’ון, מה כדאי לי ללבוש? אני אלבש כל מה שתבחר בשבילי.”
למען האמת, לא היה בגד מסוים שרציתי במיוחד לראות את סיה לובשת.
בין אם תלבש שמלה אלגנטית, חצאית ספורטיבית בהירה עם חולצה בגוון עדין, או חליפת ספורט רחבה — הייתי שמח בכל אחת מהאפשרויות.
אבל אם פשוט אגיד שלא משנה לי, זה עלול להישמע כאילו אני בכלל לא משקיע בזה מחשבה, ולכן אמרתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי.
“חולצה לבנה ומכנסי ג’ינס?”
“בסדר!”
בהינף יד אחד בלבד, סיה החליפה מיד את בגדיה.
הבגדים שנראו כאילו הגיעו מאירופה של ימי הביניים הפכו לחולצה לבנה פשוטה ונקייה ולמכנסי ג’ינס.
“זה מתאים לי?”
“כן. סיה שלי ממש יפה.”
לא אמרתי את זה רק כדי להחמיא לה.
סיה הייתה יפה למדי עוד לפני שנולדה מחדש, אבל סיה שעמדה מולי עכשיו הייתה יפה עד כדי כך שהמראה שלה עורר בי השתאות.
וזה לא היה רק מפני שהיא הייתה החברה שלי.
באופן אובייקטיבי, סיה הנוכחית נראתה פחות כמו בת אדם ויותר כמו יצירת אמנות חיה — יצירת מופת יקרת ערך שמישהו כמוני היה מרגיש שאפילו לא ראוי לגעת בה.
כמובן, היא לא באמת הייתה בת אדם וגם לא יצירת אמנות.
היא הייתה דרקונית, אבל זה כבר לא היה העניין.
עם מבנה גוף מושלם כל כך, כמעט כל דבר היה נראה עליה יפה, אבל הבגדים האלה התאימו לה במיוחד.
היה לה מראה טבעי ומרשים כל כך, שכנראה היה גורם לכל גבר שהיה חולף על פניה לסובב את ראשו לפחות פעם אחת.
סיימנו את הטוקבוקי, ניקינו הכול והחלפנו לסיה לבגדים שמתאימים לחברה המודרנית.
כל מה שנותר היה להשתגר משם.
אולם במקום להפעיל את הקסם, סיה עצרה אותי לפתע.
“מינג’ון, חכה רגע.”
“המ?”
“מה לדעתך יפה יותר, הפנים שיש לי עכשיו או הפנים המקוריות שהיו לי לפני שנולדתי מחדש?”
“…מה?”
השאלה של סיה הותירה אותי חסר מילים לחלוטין.
‘איך לעזאזל אני אמור לענות על שאלה כזאת?’
‘הלך עליי.’
תגובות