פרק 2: לעולם לא נצטרך להיפרד שוב
[2] לעולם לא נצטרך להיפרד שוב.
החברה האהובה שלי, סיה, מתה לפני שנה.
ובכל זאת.
אישה חשודה הופיעה לפתע מתוך שער — לא מפלצת, אלא אישה מוזרה כלשהי — ומיד החלה לטעון שהיא החברה שלי שמתה.
במצב כזה, כמה אנשים בעולם באמת היו מאמינים לדבריה של אותה אישה בלי לפקפק בהם?
אני, לפחות, לא הייתי אחד מהם.
אם כבר, זעמתי כל כך שהרגשתי שאני עומד להתפוצץ, מפני שהרגשתי שמנסים להוליך אותי שולל דווקא ביום השנה למותה של סיה.
זה היה עלבון לסיה המנוחה, וגם לי.
התרחקתי מהאישה שטענה שהיא סיה וניסתה לכרוך את זרועותיה סביבי.
יותר מכל רציתי לקלל את האישה הזאת, שהתחזתה לסיה המתה שלי, ולדרוש ממנה להיעלם מיד מטווח הראייה שלי.
אבל…
מכיוון שהיא הייתה ישות שיצאה מתוך שער, החלטתי שעדיף שלא להתגרות בה בפזיזות.
לעת עתה, הדבר החשוב ביותר היה לנסות לנהל איתה שיחה בשלווה.
“מי את בדיוק? איך את מכירה אותי, ואיך את מכירה את האישה שאני אוהב?”
שאלתי את האישה, תוך שאני מדכא ככל האפשר את רגשותיי האישיים.
אבל כשהאישה שמעה את שאלתי חסרת הרגש… היא מיד התחילה לבכות.
‘היא בוכה?’
זו הייתה התפתחות שמעולם לא ציפיתי לה.
לפחות היה מזל בכך שהאישה הזאת עדיין לא הפגינה כלפיי שום עוינות, אבל איכשהו המצב רק הלך ונעשה מוזר יותר.
ישות בלתי מזוהה שיצאה מתוך שער.
ונוסף על כך, לא היה כאן אף לוחם מלבדי.
‘תירגע. אני חייב להישאר רגוע.’
קודם כול, הייתי צריך להבין מדוע האישה הזאת יודעת את שמי ואת שמה של סיה, ומדוע היא מנסה להתחזות לסיה המנוחה.
בדיוק כשסידרתי בראשי בשלווה את הדבר הבא שהתכוונתי לומר—
“טוב, המראה שלי השתנה מאוד, אז ברור שלא יכולת לחשוב אחרת. ובכל זאת, דאגתי ולא ידעתי מה אעשה אם תשכח אותי, אבל איזו הקלה. אני מצטערת. הייתי טיפשה שפקפקתי בך. אפילו קנית טוקבוקי וקימבאפ כי חשבת עליי. נכון? אין שום סיכוי ששכחת אותי. ברור שלא. אין שום סיכוי שהיית פוגש אישה אחרת ומשאיר אותי מאחור. נכון. אני טעיתי. הייתי טיפשה שפקפקתי במישהו כמוך.”
לאחר שמלמלה לעצמה כך, האישה עצרה לרגע כדי להסדיר את נשימתה והביטה סביבה.
לאחר מכן הרימה יד אחת גבוה לעבר השמיים והחלה למלמל משהו בשפה שלא יכולתי להבין.
[דממה.]
ברגע שמלמולה של האישה הסתיים, כמות עצומה של מאנה החלה לעטוף את האזור כולו.
“אין כאן אנשים בסביבה, אבל ליתר ביטחון.”
‘קסם?’
והיא הפעילה אותו רק באמצעות אמירת מילות לחש, בלי לבצע אפילו חישוב אחד?
באותו רגע הבנתי משהו באופן אינסטינקטיבי.
לא משנה עד כמה הייתי נאבק נואשות ותוקף אותה, האישה הזאת הייתה מפלצתית בעוצמתה, ומסוגלת להכניע אותי בלי להניד אצבע.
רגליי רעדו בעוצמה כזאת שהרגשתי שאני עלול לקרוס במקום, ולבי פעם בפראות עד שחשבתי שהוא עלול להתפוצץ בכל רגע.
“מינג’ון, מינג’ון, מה קרה פתאום? אתה מרגיש לא טוב? אתה לא חולה, נכון? נכון? קדימה, מינג’ון, תתאפס על עצמך!”
“א-את… מי את בכלל…?”
פער הכוחות העצום הקשה עליי לנשום.
אבל למראה הקושי שלי לנשום, היא נראתה מבוהלת אפילו יותר ממני.
“מה קרה, מינג’ון? או שאתה מפחד ממני? מינג’ון, תירגע. תנשום עמוק ואז תנשוף. אני החברה שלך, אז למה שאפגע בך? תירגע. לא, אני כבר אגרום לך להרגיש טוב יותר.”
לאחר מכן האישה שוב מלמלה משהו והטילה עליי קסם.
לא הצלחתי לשמוע בדיוק מה היא מלמלה, אבל גם הפעם היא הטילה את הקסם באופן מיידי, בלי לבצע שום חישוב.
“איך אתה מרגיש? קצת יותר טוב עכשיו?”
“…כן, אני מרגיש יותר טוב.”
“פיו, איזו הקלה.”
רק לפני כמה שניות לבי פעם כאילו הוא עומד להתפוצץ, אבל קצב פעימותיו חזר לשגרה כאילו בדרך נס.
אלא שעצם העובדה הזאת רק הפחידה אותי עוד יותר.
קסם שמרגיע את הנפש.
מעולם אפילו לא שמעתי על קסם כזה.
“לעת עתה, אני מבינה שאתה לא מסוגל להאמין שאני סיה, ואני גם מבינה שאין לך ברירה אלא להרגיש כך במצב הזה. בסדר, אם כך. אני פשוט צריכה להוכיח שאני החברה שלך, נכון?”
לאחר שהסדירה את נשימתה, האישה החלה לדבר בשלווה.
הפגישה הראשונה שלנו.
מה שסיה אמרה לי כשהתוודתה בפניי על רגשותיה.
המקום שבו התנשקנו בפעם הראשונה.
מתנת יום ההולדת הראשונה שסיה נתנה לי אי פעם.
השירים שתמיד נהגתי לשיר כשסיה ואני הלכנו יחד לקריוקי…
כל אלה היו דברים שאיש לא היה יכול לדעת, אלא אם כן היא באמת הייתה סיה.
אז… יכול להיות שהאישה הזאת באמת סיה?
זה היה מצב מגוחך לחלוטין, אבל החלטתי לשאול עוד שאלה אחת, רק ליתר ביטחון.
“אם כך, מה המשקה האהוב עליי?”
“קצת קשה לדעת אם אפשר בכלל לקרוא לזה משקה, אבל אתה אוהב חלב בטעם קפה, נכון? בגלל זה תמיד הייתי אומרת לך שאתה מכור לחלב בטעם קפה.”
עם התשובה הזאת, כבר הייתי בטוח.
לא ידעתי מדוע היא הופיעה מתוך השער, וגם לא ידעתי מדוע היא נראתה שונה לחלוטין מסיה שהכרתי.
אבל…
האישה שעמדה מול עיניי הייתה ללא ספק החברה האהובה שלי, סיה.
“זה מה שאמרת אז. אמרת שאתה מכור לחלב בטעם קפה, אבל הדבר שאתה באמת מכור אליו הוא אני, סיה… ואז אמרתי לך להפסיק להגיד דברים כאלה כי הם עושים לי צמרמורת. מתי זה היה? הייתי אז בת עשרים ואחת, אז—”
“סיה.”
לפני שסיה הספיקה לסיים לדבר, משכתי אותה בחוזקה אל בין זרועותיי.
“סיה. סיה. סיה.”
האם זה באמת לא חלום? התגעגעתי אלייך כל כך. אני אוהב אותך.
כל כך הרבה דברים עלו במוחי, אבל לא הצלחתי לומר אף אחד מהם. יכולתי רק להמשיך ולקרוא בשמה של סיה.
אולי היא סוף־סוף נרגעה כשקראתי בשמה, מפני שסיה חייכה חיוך רחב וקראה בשמי בחזרה.
“מינג’ון.”
“כן, סיה.”
במקום לשאול זה את זו מה עבר עלינו במשך כל הזמן הזה, פשוט החזקנו זה את זו בדממה במשך זמן רב.
פניה, קולה וגובהה היו שונים לחלוטין, אבל ברגע שהחזקתי אותה בזרועותיי, ידעתי בוודאות שהיא סיה.
כי רק סיה אהבה להיות בזרועותיי עד כדי כך.
לאחר שהחזקנו זה את זו במשך זמן מה—
ניגבתי את דמעותיי ושאלתי את סיה,
“סיה, מה לעזאזל קרה לך במשך כל הזמן הזה?”
⸻
אפילו כשכל גופה נשרף בלהבות העזות מנשוא שפרצו בתוך השער, ג’ונג סיה מעולם לא איבדה את התקווה לשרוד.
‘אני לא אמות. אני בשום פנים ואופן לא אמות. למעני ולמען מינג’ון, הגבר שאני אוהבת, אני אשרוד איכשהו עד הסוף.’
אלא שלמרבה הצער, רק מחצית מנחישותה התממשה.
היא חזרה לחיים.
אבל בממד שונה לחלוטין מכדור הארץ.
בתור היצור החי החזק ביותר בעולם — דרקונית.
מיד לאחר שנולדה מחדש, היא לא הצליחה להאמין למה שקרה לה.
אבל ככל שהסתגלה בהדרגה לחייה כדרקונית, היא הצליחה ליהנות מחייה החדשים.
אלא שהאושר הזה לא נמשך זמן רב.
‘אני מרגישה ריקה.’
לאחר שנולדה מחדש כדרקונית, היא הייתה יכולה להשיג כל דבר שרצתה ולעשות כל דבר שחפצה בו.
גם הוריה החדשים והאדיבים הרעיפו עליה אהבה וחיבה.
ובכל זאת, היא לא הצליחה להרגיש מסופקת.
‘אני לא יכולה לראות את מינג’ון.’
היה לה הכול, אבל בן הזוג שאהבה לא היה לצדה.
מינג’ון, שאותו אהבה עמוקות כל כך עד שראתה בו את החצי השני של נשמתה.
סיה התגעגעה נואשות לאותו חצי שני של נשמתה.
יום אחד, בזמן שסבלה מתחושת הריקנות שלא היה אפשר למלא בשל געגועיה למינג’ון—
היא סוף־סוף החליטה ללכת לפגוש את מינג’ון בעצמה.
הייתה רק דרך אחת לעשות זאת.
היא הייתה צריכה לפתח ולהשתמש בנוסחת קסם להעברה בין־ממדית שתוכל להתעלות מעל מגבלות הזמן והמרחב.
מאותו רגע ואילך, היא החלה לתכנן כיצד להגשים זאת.
עד שהפכה לדרקונית בוגרת, היא התאמנה ללא הרף ורכשה עוצמה גדולה בהרבה מזו של דרקונים צעירים אחרים בגילה.
בכל פעם שהיה לה זמן פנוי, היא גם לקחה ספרי קסם מחדר העבודה של אביה וקראה אותם, וכך בנתה לעצמה בסיס רחב של ידע בקסם.
ולאחר שהפכה לדרקונית בוגרת, היא הקדישה את עצמה לחלוטין למחקר קסם ההעברה הבין־ממדית, כאילו איבדה את שפיותה.
דרקונים אחרים ניסו לפתות אותה ואמרו,
“קסם להעברה בין־ממדית לא יכול להתקיים בעולם הזה אפילו מבחינה תאורטית, אז למה שלא תבואי לשחק איתנו?”
אבל היא מעולם לא נכנעה לפיתויים שלהם, והקדישה את עצמה אך ורק לפיתוח קסם ההעברה הבין־ממדית.
יצירת קסם חדש לחלוטין בכוחות עצמה, בלי שום הבטחה שאי פעם תצליח, לא הייתה משימה פשוטה כלל וכלל.
בהתחלה היא יצאה לדרך מתוך מחשבה שלא משנה אם הדבר ייקח אלפי שנים, כל עוד תוכל לפגוש שוב את מינג’ון.
אבל ככל שהזמן חלף, היא הרגישה יותר ויותר שהיא עומדת להשתגע, והמחשבה לוותר על הכול עלתה במוחה שוב ושוב.
אולם בכל פעם שזה קרה, היא הייתה חורטת את פניו של מינג’ון באבן ומחזקת מחדש את נחישותה.
‘תתאפסי על עצמך, מטומטמת. את באמת מתכוונת לוותר כאן? מינג’ון מחכה לך! חלשלושה שכמותך.’
‘בדיוק כפי שאני מתגעגעת אליו, אני בטוחה שגם הוא מתגעגע אליי.’
‘מינג’ון לא יכול לעשות שום דבר כרגע, אז לפחות אני חייבת להמשיך לנסות להגיע אליו.’
מינג’ון. מינג’ון. מינג’ון. מינג’ון.
‘חכה לי. אני בהחלט אבוא לפגוש אותך.’
מאה שנים חלפו.
ואז מאתיים…
אלף שנים חלפו.
וכאשר חלפו קצת יותר מאלפיים שנה—
מאמציה סוף־סוף נשאו פרי.
בניגוד לקסם ההעברה הבין־ממדית שהיה קיים קודם לכן, שלא אפשר לקבוע את נקודות היעד של הממד והזמן שאליהם רצו להגיע, ושאי אפשר היה להשתמש בו בלי לסכן את החיים—
היא יצרה קסם העברה בין־ממדית פורץ דרך, שאפשר לה להגיע לזמן הרצוי בממד הרצוי.
אומנם עדיין הייתה אפשרות לסטייה קלה בעת קביעת נקודת הזמן,
והקסם צרך כמות עצומה של מאנה, כך שעדיין לא היה אפשר לדעת אילו תופעות לוואי ייגרמו כתוצאה מהפעלתו,
אבל היא הייתה בטוחה שתוכל לשאת את כולן.
כדי לפגוש את מינג’ון, היה שווה לקחת סיכונים כאלה.
“סוף־סוף הגיע היום.”
ברגע שסיימה לוודא שכל החישובים נכונים, היא הפעילה את קסם ההעברה הבין־ממדית ללא היסוס.
“חכה לי רק עוד קצת, מינג’ון.”
⸻
“במקור התכוונתי להגיע ליום שאחרי מותי, אבל אחרי שהפעלתי את הקסם נזכרתי פתאום שעשיתי טעות קטנה בחישוב האחרון.”
סיה הודתה שרק לאחר מעשה הבינה שקבעה את ערך הזמן לשנה אחת במקום ליום אחד.
“ברגע שגיליתי את הטעות ניסיתי לשנות את הנוסחה, אבל הקסם כבר הופעל, ולכן לא יכולתי לשנות אותה. אם לא הייתי עושה את הטעות הזאת, היית יכול לפגוש אותי קצת מוקדם יותר.”
ובכך הגיע סיפורה הארוך של סיה לסיומו.
למען האמת, אם הייתי חושב רק על הסיפור עצמו, לא יכולתי שלא לחשוב שהוא מגוחך לחלוטין.
מאז שהשערים הופיעו לראשונה לפני כמה עשרות שנים, התגלו סוגים רבים ושונים של מפלצות, אבל מעולם לא נצפה דרקון יוצא מתוך שער.
ויותר מכול, תמיד חשבתי שלידה מחדש היא דבר שקיים רק בסיפורים.
אבל סיה חזרה אליי בדרך נס שכזאת, אז מה כבר נשאר שלא יכולתי להאמין בו?
בין אם היא הייתה דרקונית ובין אם הייתה משהו אחר, הדבר היחיד שהיה חשוב הוא שהיא חזרה אליי.
“סיה שלנו, בטח היה לך כל כך קשה. אלפיים שנה… כמה זמן עצום—”
לפני שהספקתי לסיים את דבריי, סיה משכה אותי לפתע אל בין זרועותיה.
בדיוק כפי שאני עשיתי כמה רגעים קודם לכן.
“מינג’ון.”
ואז סיה הצמידה לפתע את שפתיה, שנראו כמו דובדבנים, בחוזקה לשפתיי.
“איחרתי מאוד, נכון? אני מצטערת. רציתי לחזור קצת מוקדם יותר, אבל למרות שרציתי, לא יכולתי.”
“סיה.”
“לעולם לא נצטרך להיפרד שוב. לעולם לא.”
שפתיה של סיה היו מתוקות כל כך שצמרמורת חלפה בכל גופי.
כנראה שהיא התגעגעה אליי נורא במשך כל הזמן הזה, מפני שלא נראה שלסיה הייתה שום כוונה להרחיק את שפתיה משפתיי.
רק כשהתחלתי להתנשף בניסיון להסדיר את נשימתי, סיה סוף־סוף שחררה אותי.
“אתה בסדר…?”
“אה, כן. פשוט הופתעתי לרגע.”
אפילו בשלב הזה, עדיין לא היה לי שמץ של מושג.
לא היה לי מושג איזו השפעה תהיה בסופו של דבר לפגישה המחודשת שלי עם סיה עליי.
תגובות