פרק 1: לא מצאת לעצמך בחורה אחרת בזמן שלא הייתי פה, נכון?
[1] “לא מצאת לעצמך בחורה אחרת בזמן שלא הייתי פה, נכון?”
[לזכרה האוהב של ג’ונג סיה / 25.08.2000 – 25.08.2023]
בדיוק היום, לפני שנה, היא מתה בפתאומיות.
בקושי חלפו שישה חודשים מאז שהפכה רשמית לציידת, לאחר שסיימה את לימודיה באקדמיית הציידים.
היא כבר איבדה את משפחתה בתקרית פריצת שער כשהייתה בתיכון, ולכן חשבתי שאולי אין אסון גדול יותר שיכול לפקוד אותה.
מי היה יכול לדמיין שהיא תמצא את מותה בצורה חסרת טעם כל כך, דווקא ביום הולדתה?
“כבר עברה שנה שלמה מאז שסיה שלנו עזבה אותך.”
היום, ביום השנה למותה של סיה — וגם ביום הולדתה — באתי לבקר בקבר שלה.
ביד אחת החזקתי טוקבוקי, עוגות האורז החריפות שסיה אהבה יותר מכל דבר אחר כשהייתה בחיים.
“אני עדיין לא מצליח להאמין שסיה היפה שלנו באמת עזבה אותי.”
ג’ונג סיה.
היא הייתה האהבה היחידה בחיי, החברה האחת והיחידה שהייתה יקרה לי יותר מכל דבר בעולם.
זה היה אמור להיות היום שבו, אחרי האימון המעשי שלנו, נצא לאכול במסעדה טובה ונחגוג יחד את יום הולדתה.
אבל תאונה קשה התרחשה בתוך השער.
שערים היו מטבעם מקומות מסוכנים, שבהם איש לא יכול לדעת מה עלול לקרות, אבל מי היה יכול לצפות שתופת נוראית כל כך תחכה לנו בתוך שער בדרגה ד’?
התאונה המחרידה הותירה אחריה שלושה פצועים והרוגה אחת.
וההרוגה היחידה הזאת הייתה חייבת להיות סיה שלי.
אם רק הייתי קצת יותר חזק.
מאז שסיה מתה, המחשבה הזאת לא עזבה אותי אפילו לרגע.
אם רק הייתי קצת יותר חזק, אם רק הייתי זז קצת יותר מהר… האם הייתי יכול להציל את חייה של סיה?
אם רק התכונה ההיא הייתה מתעוררת…
מכל בחינה אפשרית, לא הייתי יותר מצייד רגיל בדרגה ד’, ממקצוע הסייף.
מלבד דבר אחד.
[??? (דרגת אקס)
תיאור היכולת: ???]
הבעיה הייתה שלא היה לי שמץ של מושג מה היכולת הזאת בכלל, וגם לא ידעתי איך להשתמש בה.
אפילו לא ידעתי אם מדובר ביכולת סבילה או פעילה.
אבל אילו ידעתי מה היכולת הזאת…
אילו הייתי מסוגל להשתמש בה, אפילו רק קצת…
האם סיה באמת הייתה חייבת למות מוות חסר משמעות כל כך?
אבל מה הטעם לחשוב על זה עכשיו?
יכולת שמעולם לא השתמשתי בה אפילו פעם אחת, יכולת שלא הצליחה להגן על האדם שאהבתי.
עדיף היה לחיות כאילו יכולת כזאת מעולם לא הייתה קיימת.
הנחתי בצד את כל מחשבות ה”מה אם” חסרות המשמעות שהמשיכו לכבול אותי, הוצאתי את הטלפון שלי והתחלתי לעבור לאט, תמונה אחר תמונה, על התמונות שצילמתי עם סיה.
בכל פעם שהבטתי בתמונה נוספת, הזיכרונות מאותם ימים שבו אליי בבהירות.
סיה, הבחורה הישירה שלא היססה להתוודות בפניי על רגשותיה, בלי שיהיה אכפת לה מה אחרים יחשבו.
סיה שלנו, שהחיוך שלה היה יפה יותר משל כל אדם אחר בעולם.
סיה שלנו, שבכל פעם שהייתה בזרועותיי הייתה נצמדת אליי, אומרת שאני כל כך חם ומסרבת לשחרר אותי.
סיה האהובה שלי, שהייתה הסיבה שבגללה חייתי.
כשהתחלתי להיזכר בסיה כפי שהייתה כשהייתה בחיים, הרגשתי בהדרגה את עיניי מתחממות.
אהבנו זה את זו בעוצמה כזאת, עד שבקושי יכולנו לשאת את המחשבה על חיים בנפרד.
אז למה היינו חייבים להיפרד ככה?
עצרתי את הדמעות, מזגתי לכוס מיין האורז שהבאתי יחד עם הטוקבוקי והנחתי אותה מול קברה של סיה.
לצדה הנחתי גם את הטוקבוקי שהיא כל כך אהבה.
ברגע שהניחוח החריף של הטוקבוקי הגיע לאפי, שוב נזכרתי ביום שבו סיה עזבה את העולם הזה.
“סיה, בואי נלך לאכול משהו טעים הערב. מה בא לך?”
“הממ… טוקבוקי! בוא נוסיף מלא תוספות ונאכל!”
“טוקבוקי? בחייך, זה יום ההולדת שלך. בואי נאכל משהו יותר טוב מזה. אמרתי לך שהיום אני משלם.”
“אתה לא ממש אוהב טוקבוקי? אני רוצה לאכול טוקבוקי.”
אם רק הייתי יודע שסיה תעזוב אותי כל כך מהר,
הייתי צריך לאכול איתה טוקבוקי עוד פעם אחת, במקום להתלונן שאנחנו שוב אוכלים את אותו הדבר.
המחשבה הזאת הציפה אותי שוב בחרטה.
שפכתי את יין האורז מהכוס על קברה של סיה, ואז מזגתי לעצמי כוס נוספת ושתיתי אותה בלגימה אחת.
“סיה, לא אכפת לך אם אני אשתכר קצת היום, נכון?”
אבל בדיוק כשרוקנתי את הכוס ועמדתי למזוג לעצמי עוד אחת…
רררררררררררר—!
לפתע, האדמה החלה לרעוד, ומיד לאחר מכן נשמע שאון אדיר, חזק כל כך שהרגשתי כאילו עור התוף שלי עומד להיקרע.
ואז האוויר עצמו נבקע, וסדק קטן החל להיווצר.
פריצת שער!
לא היה מקום לטעות. זה היה סימן מקדים לפריצת שער.
ככל שהסדק הלך והתרחב, המחשבות שלי החלו להשתולל.
למה דווקא כאן, מכל המקומות? ביום השנה למותה של סיה, ממש במקום שבו נמצא הקבר שלה?
ידעתי על התופעה שנקראת פריצת שער, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אחת במו עיניי.
מול מצב שמעולם לא חוויתי קודם, קפאתי במקומי.
אני חייב לעשות משהו.
הייתי צריך לדווח למִנהלת הציידים, ואז איכשהו למשוך זמן בעצמי כדי למנוע מהנזק להתפשט.
ברגע ששלחתי יד לטלפון שלי כדי לעשות משהו — לא משנה מה —
השער החל להתפתל, ומשהו יצא מתוכו.
בהנחה טבעית שמדובר במפלצת, מיהרתי לנסות לשלוף נשק מהמרחב המשני שלי, אבל…
ברגע שראיתי מה באמת יצא משם, לא יכולתי שלא לעצור.
אישה צעירה בעלת מראה אקזוטי, שנראתה בערך בגילי.
למרבה התדהמה, צורת החיים הלא מזוהה שיצאה מתוך השער לא הייתה אלא אישה.
אבל היא בשום פנים ואופן לא הייתה אישה רגילה.
שערה האדום הזכיר להבה קדושה, ועיניה, שנראו כאילו היו עשויות מאודם, היו בלתי טבעיות עד כדי כך שקשה היה להאמין שהן שייכות לבת אדם.
וזה לא היה הכול.
עורה היה חלק ומושלם כמו אבן ירקן לבנה, ותווי פניה העדינים היו יפים כל כך, שלא היה מוגזם לקרוא לה אלה.
אפילו הבגדים שלבשה לא נראו כמו שום דבר שמקורו בכדור הארץ, מה שגרם לה להיראות עוד יותר כאילו הגיעה מעולם אחר.
לא. אסור לי לתת למראה שלה להטעות אותי.
יכול להיות שהיא מפלצת שטרם תועדה, שפשוט לובשת צורה של אישה אנושית.
אסור לי להוריד את המשמר.
למרות שלא היה אף אחד אחר בסביבה, הייתי חייב להיות מוכן לכל תרחיש.
לא ידעתי דבר על זהותה האמיתית של האישה הזאת, ולכן הייתי צריך לפעול בזהירות.
קודם כול, הייתי חייב לברר אם היא ידידותית כלפי בני האדם או עוינת אותם.
התחלתי לשלוף את הנשק שלי בזהירות, אך נראה שהאישה כלל לא הייתה מוטרדת מכך. מבטה נותר מקובע במקום אחר.
ליתר דיוק, בטוקבוקי ובקימבאפ שהנחתי ליד קברה של סיה, לצד מתנת יום ההולדת שקניתי לה לפני שנה — מתנה שמעולם לא הספקתי אפילו לפתוח ולתת לה.
לאחר שבחנה את הדברים האלה, האישה העבירה את מבטה אליי.
יכולתי להבין למה היא מסתכלת על הפנים שלי, אבל למה הטוקבוקי עניין אותה כל כך?
אבל היה משהו מוזר אפילו יותר.
“אח גדול?”
למרות תווי פניה האקזוטיים, שלא היה שום סיכוי שאטעה בהם ואחשוב שהיא קוריאנית, היא פנתה אליי בחיבה בקוריאנית מושלמת.
אח גדול?
היא קראה לי אח גדול?
בדיוק כשהשאלה מי — או מה — היא עמדה לצאת מפי…
“מינג’ון, זאת אני. החברה שלך, ג’ונג סיה.”
…מה?
“מינג’ון, במשך אלפיים שנה לא יצאתי אפילו פעם אחת לטיול. הסתגרתי במאורה שלי וחקרתי קסם להעברה בין־ממדית, רק כדי שאוכל לפגוש אותך שוב. הייתי טובה, נכון? עשיתי עבודה ממש טובה, נכון?”
אלפיים שנה? מאורה? קסם להעברה בין־ממדית?
האישה שהציגה את עצמה בתור סיה שמתה זרקה לעברי מילים שלא הייתה לי שום דרך להבין.
“אבל מינג’ון, לא מצאת לעצמך בחורה אחרת בזמן שלא הייתי פה, נכון?”
תגובות