פרק 3: יום
יום שהיה זהה לחלוטין לאתמול.
‘חלום?’
זה הרגיש אמיתי כל כך.
האם זה באמת היה רק חלום?
אנקריד היה מבולבל.
חלום, או מציאות?
לאחר שעבר יום שהיה כמעט זהה לאתמול, הוא מצא את עצמו שוב בשדה הקרב.
שוב תגרה.
בעודו נלחם כמעט באותו המקום, הוא לא הצליח להשתחרר מהתחושה שמראה מעורפל של מה שכבר התרחש מונח על גבי המציאות שלפניו.
‘זה לא קרה אתמול?’
הוא קטע את המחשבה והניד בראשו.
הסחת דעת.
זה בטח היה חלום.
האם פשוט התמזל מזלו והוא חלם חלום נבואי?
‘רגע, מזל בכלל קשור לחלומות נבואיים?’
הוא לא ידע.
גם לא הייתה לו דרך לדעת.
אנקריד היה מבולבל.
והבלבול רק התגבר כשמגן העץ המשומן שלו התבקע ובל אמר:
“זין, כמעט מתתי.”
“בל, זה שפיצחו לך את הגולגולת דפק לך גם את המוח?”
המילים שזכר יצאו מפיו באופן אינסטינקטיבי.
“על מה לעזאזל אתה מדבר?”
בל מיהר לקום על רגליו.
אנקריד הביט בו וחשב:
בל עומד למות בקרוב.
האם הוא פשוט צריך לעמוד ולצפות?
הוא עשה בדיוק את זה.
הכול הרגיש לא אמיתי, ולכן הוא פשוט נתן לזה לקרות.
הבזק פילח את גולגולתו של בל, ואחת מעיניו עפה החוצה ופגעה שוב בחזהו של אנקריד.
“מה אתה עושה, עומד ובוהה ככה?”
רם הציל אותו שוב.
“מה?”
“סוף סוף איבדת את השפיות?”
רם סובב אצבע לצד ראשו.
אנקריד ראה את הגרזן שבידו.
“הבן זונה הזה שהם קוראים לו אפרוח הנץ, טפרים, או מה שזה לא יהיה, נמצא כאן היום. אני צריך ללכת לטפל בו, אז תתאפס על עצמך. צק. אי אפשר להשאיר אותך לבד בלי לחשוש שתתפגר ברגע שאני מפנה את הגב.”
“תדאג לעצמך.”
המילים יצאו מפיו באופן אוטומטי.
רם הטה את ראשו, אך התרחק.
“אני כל הזמן אומר לך להתרכז. אתה אף פעם לא מקשיב.”
הוא מלמל לעצמו והלך.
אנקריד הרים גרזן מהקרקע כדי להחליף את המגן בידו השמאלית, ועמד בשדה הקרב כשחרבו בידו הימנית.
משהו הרגיש לא בסדר.
בעודו מחזיק בעמדתו, חייל אויב התקרב אליו מלפנים.
הכול קרה בן רגע.
האיש הזה ידע להשתמש ברגליו.
אחד ממורי הסיף של אנקריד אמר פעם משהו על כך.
שבעים אחוז מהסיף הם עבודת רגליים, לא?
להב הופיע מולו.
ואנקריד עמד שוב מול המוות.
באותו שבריר רגע, הריכוז שלו התחדד.
הוא ראה נקודה.
היא הצטמצמה, ואז גדלה במהירות.
הוא עקב אחריה עד הרגע האחרון.
עד שהנקודה הפכה ללהב וחדרה לגרונו.
‘אה.’
לא צעקה ולא אנחה יצאו מפיו.
גרונו נוקב.
רק שריקת האוויר שבורח ממנו נשמעה.
כאב מחריד התפשט מגרונו אל כל גופו.
אנקריד אחז בצווארו ונפל ארצה.
בזמן שהדם פרץ מגופו, חייל האויב הביט בו לרגע.
“חסד.”
ועם המילה הזאת, הוא נעץ את חוד חרבו בראשו של אנקריד.
החשכה הגיעה שוב.
ואז אנקריד שמע זאת שוב.
קלאנג! קלאנג! קלאנג!
מצקת מכה בסיר.
“הייתי שמח לדעת למה אתה מסתכל עליי ככה על הבוקר.”
זה היה רם לצדו, מגף בידו.
עוד יום.
אותו היום.
‘חלום?’
“חלמת איזה חלום מחורבן או משהו?”
“נכון. זה חלום, לא?”
“אה, זין. חרק.”
רם ניער את החרק ממגפו, ירק ומעך אותו תחת רגלו.
זו הייתה הפעם השלישית שאנקריד ראה את זה.
אנקריד לא נעל את מגפיו ולא לבש את ציודו.
הוא פשוט ישב שם.
‘זה חלום?’
היום התחיל שוב.
בל מת.
רם הציל אותו.
רם עזב כדי למצוא את הקשת שכינויו היה קשור לאיזה חלק בגופו של נץ.
וסייף האויב המיומן חסם את דרכו.
“מה לעזאזל אתה?”
שאל אנקריד.
בלי לענות, האויב דקר לעברו.
הדקירה הזאת הרשימה אותו בכל פעם שראה אותה.
בום.
לבו פעם.
הריכוז השתלט עליו.
אנקריד הצליח לראות את חוד החרב בבירור רב יותר מאשר קודם.
הוא סובב את גופו הצידה כדי להתחמק.
קרררע!
התוצאה הייתה רחוקה מלהיות טובה.
הדקירה האלגנטית אמנם לא חדרה לגרונו, אך תלשה נתח גדול מצדו של צווארו.
כאב צורב התפשט לאורך צווארו ובכל גופו.
הוא שוב נפל ארצה.
דם פרץ החוצה.
“חסד.”
הלהב ירד לעבר גולגולתו.
קלאנג! קלאנג! קלאנג!
“אהה!”
הוא התעורר בצעקה.
הכאב היה מוחשי.
אנקריד שפשף את צווארו.
“סיוט? מכשפה לקחה לך את הבתולים?”
רם שוב פלט את הבדיחות המטופשות שלו.
“יש חרק במגף שלך,” אמר אנקריד וכיסה בידו מחצית מפניו.
הכאב שבמוות היה גרוע מספיק בפני עצמו.
אבל הוא אפילו לא הצליח להתחיל להבין מה קורה לו.
“מה? איך ידעת?”
רם ניער את החרק ממגפו, ירק ומעך אותו תחת רגלו.
“פשוט ידעתי.”
“אתה נביא?”
“לא.”
אנקריד הניף בידו בביטול תוך כדי דיבור.
הוא סיים להתכונן כרגיל, אך נעצר בדרכו החוצה.
“רם.”
“מה?”
“הראש שלי הורג אותי. תדאג לעצמך לארוחת בוקר. אם מישהו מחפש אותי, תגיד לו שאני חולה ונשארתי במגורים.”
“אם בא לך להתבטל, שיהיה.”
רם גיחך.
הוא צחק בקלות.
מה אם זה לא חלום?
מה אם בכל פעם שהוא מת, הכול מתחיל מחדש?
האם זה באמת מה שקורה?
האם דבר כזה בכלל אפשרי?
אנקריד היה זקוק לזמן כדי לסדר את מחשבותיו.
הוא חזר אל המגורים, הסיר את ציודו והתיישב.
הוא חשב.
וחשב.
איך דבר כזה יכול לקרות?
‘מה גרם לזה?’
משהו עלה בדעתו, והוא מישש בתוך בגדיו.
הקמע נעלם.
השרשרת שנתנה לו מנהיגת כפר החקלאים נעלמה.
‘זה מה שגרם לזה?’
הכמיהה שלו?
המשאלה שלו?
‘ברכה?’
לא.
האם בכלל אפשר לקרוא לזה ברכה?
בסך הכול אותו היום חוזר על עצמו.
מלבד זאת, אנקריד שמע בעבר כמה דברים על חפצים שמעניקים ברכות — חפצים מבורכים — אבל מעולם לא שמע על משהו כזה, ובוודאי שלא ראה דבר דומה.
‘זה לא קרוב יותר לקללה מאשר לברכה?’
בעודו חושב על כך, אנקריד שפשף את צווארו.
זה כאב נורא.
בכל פעם שמת, הכאב היה בלתי נסבל.
ראשו הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ מכל המחשבות שהסתבכו זו בזו.
כשדילג גם על ארוחת הצהריים, רם הביא לו משהו לאכול.
“מה נכנס בך? אתה באמת סתם רוצה להתבטל?”
לפי צורת הדיבור שלו, היה ברור שהוא מתקשה להאמין בכך.
אפילו כאן אנקריד היה ידוע בחריצותו.
“כן.”
“באמת?”
“כן.”
אנקריד הנהן פעמיים.
“טוב, זו פעם ראשונה. תנוח, אם ככה. אומרים שיהיה קרב בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אז תצבור כוחות. אני כבר אמציא בשבילך תירוץ. עד אז תעמיד את עצמך בחזרה על הרגליים.”
רם עזב.
הזמן חלף.
לא הייתה שום דרך שבה אנקריד יצליח לסדר את מחשבותיו.
זה לא היה מסוג הדברים שמתבהרים רק מפני שחושבים עליהם מספיק.
“אהההה!”
הוא שמע שאגה של קולות.
האדמה רעדה.
הקרב החל.
לאנקריד לא הייתה שום כוונה לצאת לשם.
אם יצא, הדקירה ההיא תהרוג אותו.
הוא התכוון להישאר במקום.
אבל הוא לא היה יכול להסתתר לנצח.
הוא היה בסך הכול חייל פשוט בשדה הקרב.
העובדה שלא הרגיש טוב לא נתנה לו את הזכות להפנות עורף לקרב.
“כולם, תעלו על עצמכם את הציוד וצאו החוצה! נלחמים!”
אחד השומרים עבר בין המגורים וקרא לחיילים.
אנקריד לבש את ציודו ויצא.
הוא נלחם שוב, הפעם הרחק מאחור בהשוואה לאתמול.
הוא החזיק בעמדתו בלי לראות לא את בל ולא את רם, אך לפתע השורות שלפניו היטלטלו.
תנועות האויב בישרו רעות.
הצד שלו נהדף לאחור.
ולפני שהספיק להבין מה קורה, אנקריד מצא את עצמו בקו החזית.
ושם היה האיש הזה שוב.
האם זה היה צירוף מקרים?
או משהו בלתי נמנע?
הוא לא ידע.
אבל דבר אחד היה בטוח.
לא משנה לאן ילך בשדה הקרב, הוא ימות או יפגוש את האיש הזה.
וזה אומר שעכשיו לא היה הזמן לחשוב על למה.
היה עליו לחשוב על איך.
לא למה הם ממשיכים להיפגש.
אלא איך הוא יישאר בחיים.
דקירה.
הלהב נשלח לעברו.
‘איך קראו לטכניקה הזאת?’
רם סיפר לו פעם על טכניקה כלשהי והפציר בו להתרכז.
הוא אמר שעצם הידיעה שלה תעזור לו לא למות לחינם בשדה הקרב.
הוא גם אמר שאפילו אם תמצא את עצמך לכוד במאורה של מפלצת, אתה חייב להסדיר את נשימתך ולהישאר רגוע.
מה שאנקריד ניסה לעשות עכשיו היה משהו שרם לימד אותו.
הוא קרא לזה משהו עם לב.
השם ריחף בקצה מחשבתו, קרוב מספיק כדי להרגיש אותו, אך רחוק מכדי לתפוס.
אותה מיומנות שאת שמה אפילו לא הצליח לזכור התעוררה שוב.
בעודו מביט בלהב, אנקריד הבין שהוא עוצר את נשימתו.
בום.
לבו הלם.
הוא ראה את הרגע ואת הזווית שבהם הלהב עומד לחדור לגרונו.
הוא השליך את עצמו הצידה.
הוא התגלגל על הקרקע בצורה מגושמת, אבל נשאר בחיים.
השמחה נמשכה רגע בלבד.
טראח!
מכה פגעה בחלקו האחורי של ראשו, ומיד אחריה הגיע כאב מחריד.
מחשבתו התרוקנה.
הוא אפילו לא הבין שנפל.
חייל אויב אחר הכה מאחור בקסדתו באמצעות גרזן.
לאחר המכה, אנקריד הרים את מבטו בעודו מטושטש.
“חסד.”
אותו בן זונה שדקר אותו שוב הנחית את חרבו.
בום.
קלאנג! קלאנג! קלאנג!
הוא פקח שוב את עיניו.
אותו היום חוזר על עצמו.
‘אל תחשוב על זה.’
אל תחשוב אם השרשרת הייתה ברכה או קללה.
אל תחשוב גם על מה שקורה לך.
כרגע היו רק שני דברים שעליו לחשוב עליהם.
לשרוד את שדה הקרב.
ולעשות כל מה שיידרש כדי שזה יקרה.
“יש חרק במגף שלך.”
“מה? אתה נביא?”
“איך קראו לדבר ההוא? מה שניסית ללמד אותי פעם?”
רם מצמץ כמה פעמים ואז אמר:
“לב החיה?”
נכון.
זה היה השם.
לב החיה.
איך אדם בעל לב אנושי בלבד אמור להשאיר את עיניו פקוחות לרווחה בשדה קרב שבו חניתות, חרבות וגרזנים מתעופפים לכל עבר?
עם לב של חיה, הוא יכול.
אז הכנס לב כזה אל החזה שלך.
מילותיו של רם חזרו אליו.
“למד אותי שוב.”
“מה?”
רם הביט בו בחוסר אמון.
אנקריד הבין למה.
פעם, הוא ניסה נואשות ללמוד את הטכניקה, ורם, שנכבש בידי התשוקה שלו, ניסה נואשות ללמד אותו.
בסופו של דבר, אנקריד לא הצליח ללמוד דבר, ורם לא הצליח ללמד אותו דבר.
הבסיס של האימון היה, כביכול, להשאיר את העיניים פקוחות ברגע המכריע.
אבל להשאיר אותן פקוחות עד לרגע שבו המוות נמצא במרחק נשימה דרש אומץ שחורג מהרגיל.
וגם עצם השארת העיניים פקוחות לא הספיקה.
להערכתו של אנקריד, רם היה טוב יותר מרוב שכירי החרב מהדרגה הראשונה.
עיקר האימון היה להביט בגרזן שלו עד שהוא כמעט כבר חודר למחצית הצוואר שלך — ורק אז להתחמק.
“בוא נעשה את זה. את האימון.”
תשוקה בערה בעיניו של אנקריד.
להבה נדלקה בחזהו.
‘זה בכלל משנה אם זו ברכה או קללה?’
לא היה לו כישרון.
הוא ידע את זה.
והזמן היה הוגן כלפי כולם.
זו הייתה הסיבה שמי שחסר כישרון לעולם לא יוכל לנצח גאון.
אבל מה אם הזמן לא היה הוגן?
גם קללה תספיק.
זה היה חבל הצלה.
דרך שהוא יכול ללכת בה קדימה.
“מבחינתי אין בעיה. בזמן האחרון הסתובבת כמו כלב שאיבד את העצם שלו, אבל לראות אותך מלא מרץ היום מעלה גם לי את החשק,” אמר רם וקם.
“אחרי ארוחת הבוקר.”
“בטח. נעשה את זה.”
הם אכלו ארוחת בוקר ושטפו את הכלים.
הם ניהלו שוב את אותה שיחה מטופשת על כך שאנקריד חלם להפוך לאביר, ורם צחק עליו.
ואז הגיע הזמן לשיעור.
“שכחת איך האימון עובד?”
“ממש לא.”
האימון נחרט בו עמוק כל כך, שאנקריד אפילו סבל מסיוטים בגללו.
סיוטים שבהם הגרזן של הבן זונה הזה חותך את צווארו.
“בוא נתחיל.”
מטרת האימון הייתה פשוטה.
כשהגרזן מגיע כדי לחתוך את צווארו, עליו להשאיר את עיניו פקוחות לרווחה ולהתחמק.
אם רם יטעה, אנקריד ימות.
בעבר, הפחד הזה מנע ממנו לבצע את האימון כמו שצריך.
אבל עכשיו הדברים היו קצת שונים.
‘גם אם אמות, זה פשוט יהיה שוב קלאנג, קלאנג, קלאנג.’
הגיע הזמן לזרוק את הפחד מהחלון.
הוא העיר את הריכוז שלמד במותו הראשון.
לב החיה.
לבו של אנקריד החל לפעום.
ההלמות המבוהלות נרגעו והפכו לקצב יציב.
חיה אינה נבהלת בקלות.
קצב הלב האיטי יותר הביא איתו קור רוח.
קור הרוח היה מהותו של לב החיה.
כשהמחשבה שלו רגועה, הוא היה מסוגל לעקוב אחר מסלול להב הגרזן.
הוא מעולם לא הפסיק להתאמן על השליטה בגופו.
לראות את המסלול ולהתחמק ממנו לא היה קשה.
להב הגרזן חתך את האוויר.
ברגע הנכון, אנקריד החליק את רגלו הימנית לאחור ומשך את גופו הצידה.
הגרזן חלף מול עיניו.
“…התאמנת מאחורי הגב שלי?” שאל רם.
“קצת.”
“טוב. זה טוב. אבל התחמקת קצת מוקדם מדי עכשיו. תתחמק ממש ברגע האחרון.”
זה היה אימון שנועד להקשיח את לבו.
להעניק ללב החיה שלו עור עבה יותר.
רם הניף את גרזנו.
אנקריד המתין עד שהלהב עמד ממש לחדור לצווארו.
ורק אז התחמק.
“הא! אפילו בשבט שלי רק מעטים הצליחו ללמוד לעשות את זה. מדהים.”
אימון הבוקר הסתיים.
רם טפח על כתפו של אנקריד.
“כל הכבוד. ברמה הזאת, אתה אמור להסתדר בקרב אמיתי מול המגושמים.”
“ומה עם אלה שטובים יותר?”
“מה בדיוק אתה מנסה לשאול?”
“מה אם אפגוש מישהו כזה?”
“אתה באמת צריך לשאול?”
כשאנקריד פשוט המשיך לבהות בו, רם המשיך לדבר, כשמבטו שואל מה לעזאזל נכנס בו היום.
“אתה בורח.”
כן.
בורח.
לפגוש מישהו חזק ממך בשדה הקרב ולהחליט להתמודד מולו היה טירוף.
אנקריד שרד עד עכשיו מפני שהיו לו אינסטינקטים טובים והוא הכיר את גבולותיו.
אבל עכשיו…
“אז אם אתאמן על זה מול מישהו שאינו מגושם, זה יהיה אפילו טוב יותר, לא?”
“מאה חיים לא יספיקו לך אם תתאמן ככה.”
רם גיחך.
כששמע אותו, אנקריד חשב שזה מרגיש כאילו זה עתה קיבל מאות חיים.
ברכה או קללה.
‘אם אני יכול להשתמש בזה, אנצל את זה עד הטיפה האחרונה.’
כך אנקריד חי עד היום.
ומכיוון שכך חי עד עכשיו, כך התכוון להמשיך לחיות.
הוא יתמודד עם הדקירה ההיא.
זו הייתה התוכנית שלו.
הרי האיש הזה היה שותף אימונים מצוין, לא?
הכאב שבמוות היה מחריד.
אבל התמורה הייתה גדולה באותה המידה.
לראשונה זה יותר מעשור, אנקריד הרגיש שוב את השמחה שבהתחזקות.
שמחה שמילאה את לבו עד גדותיו.
תחושת סיפוק ששום סם לא יכול להשתוות אליה.
תגובות