פרק 4: לב החיה
“כל החיילים, להתאסף! המחלקה הרביעית, להסתדר בשורות!”
צעקתו של מפקד המחלקה הדהדה מול מגורי החיילים.
היום שמילא את לבו של אנקריד בסיפוק התקרב לסיומו.
כבר היה אחר הצהריים המאוחר, והשמש החלה לשקוע מערבה.
“במילים פשוטות, זה לא משהו שלומדים באמצעות הגוף. גם אם תתאמן במשך מאה ימים, זה לא בהכרח יעזור לך. אבל אם הצלחת להגיע לרמה הזאת בזכות האימון, קצת קשה לומר שאין לך כישרון בכלל, לא?”
רם נשמע רציני באופן שלא אפיין אותו, בזמן ששניהם נענו לקריאתו של מפקד המחלקה.
“אתה חושב?”
אנקריד הסתפק בתשובה הזאת.
גם אם יתאר בדיוק את מה שקרה לו, יהיה קשה להאמין לדבריו.
ואם מישהו דווקא יאמין לו, זה עלול ליצור בעיות מסוג אחר.
מה יקרה אם השמועה תתפשט?
אם זו באמת ברכה מאל כלשהו, אולי לא תהיה בעיה.
אבל צעד אחד לא נכון, והוא עלול למצוא את עצמו מנהל שיחה קטנה עם אינקוויזיטור.
האם שיחה עם האינקוויזיטורים האלה יכולה להסתיים בטוב?
אין שום סיכוי.
במקרה הטוב, ישרפו אותו על המוקד.
במקרה הרע, תחכה לו חגיגה שלמה של עינויים.
אף אחד לא רוצה שיתקעו מסמרים בגופו או שיעקרו את ציפורני ידיו ורגליו.
ובוודאי שלא אנקריד.
בתקופתו כשכיר חרב, הוא ראה לא מעט אנשים שנרדפו שלא בצדק באשמת כפירה.
הוא אפילו עזר לחלק מהם בסתר.
אם מישהו היה מגלה זאת, הוא בוודאי היה לועג לו על כך שמצא דרך יצירתית במיוחד להרוג את עצמו.
עד כדי כך זה היה מסוכן.
ובכל זאת, הוא עזר להם.
כי זה היה הדבר הנכון לעשות.
אם לא היה מסוגל לעשות אפילו את זה, לא הייתה לו שום סיבה לחיות על חרבו.
“מה החיוך המרוצה הזה על הפרצוף שלך? אתה ממש עולה לי על העצבים. מצאת איפשהו מטיל זהב? מתכנן לערוק היום? אתה לא יודע שאם שומרים מציאה כזאת רק לעצמך, מקבלים כאב בטן?”
מטיל זהב…
הוא מצא משהו טוב בהרבה.
“סתום את הפה ובוא נלך.”
הפקודה להתאסף כבר ניתנה.
הגיע הזמן לזוז.
אנקריד ניגב בגסות את הזיעה ממצחו בשרוולו.
אם יחבוש עכשיו את הקסדה, היא תסריח מזיעה, אבל הוא לא יכול היה בדיוק לבקש לעצור ליד הנחל ולהתרחץ קודם.
הבן זונה הזה, רם, שעמד לצדו, אפילו לא הזיע.
איזה מין אימונים הופכים אדם לכזה?
אנקריד השתייך למחלקה הרביעית.
הוא התקדם לעבר מקומה.
‘זה יעבוד?’
לא היה אפשר לשלוט בטכניקה הזאת ביום אחד.
ובכל זאת, הוא כבר הצליח להבין אותה במידה מסוימת.
העובדה שנדקר למוות בהחלט עזרה.
“אנחנו!”
צעק מפקד המחלקה.
“ננצח!”
מפקד המחלקה היה אדם רגיל ונוח לבריות.
לא היה בו שום דבר מיוחד, אבל הוא ידע למלא היטב את פקודות הממונים עליו.
שערי הקרב עמדו להיפתח שוב.
כשהשמש שקעה במערב, הדמדומים החלו לרדת.
לבו של אנקריד רעד.
למה?
הוא שאל את עצמו.
התשובה הגיעה במהירות.
פחד.
הוא כבר נדקר למוות שלוש פעמים.
הכאב הזה, התחושה המסחררת הזאת…
הוא פקפק בכך שאי פעם יתרגל אליהם, לא משנה כמה פעמים יחווה אותם.
הוא ליטף את צווארו.
אף שלא הייתה בו שום פציעה, הוא עדיין צרב, כאילו בלע להב.
“מה? מפחד שהראש שלך לא יישאר על הכתפיים?” לחש רם לצדו.
“תתייחס לזה ברצינות. אנחנו יוצאים לקרב.”
אנקריד החל להתקדם עם הישמע הקריאה:
“כל הכוחות, קדימה!”
רם התאים את צעדיו לשלו.
“מתח גורם לגוף שלך להתקשות. לא בדיוק בשביל להימנע מזה למדת ממני את הטכניקה ההיא?”
הוא צדק.
וזה רק הפך אותו למעצבן עוד יותר.
לב החיה.
רם אמר שרק מעטים מסוגלים ללמוד את הטכניקה הזאת, אפילו כשמלמדים אותם.
אנקריד הרגיע את לבו ההולם וייצב את נשימתו בהתאם לקצב צעדיו.
“בדיוק ככה. ככה עושים את זה. תשתדל לא למות היום, לעזאזל. נתראה אחר כך, מפקד החלומות הגדולים.”
כששמע את דבריו של רם, אנקריד החליט שאם ימות שוב היום, מחר הוא לא יספר לו שחלם להפוך לאביר.
שוב שדה הקרב.
תחילתו של קרב פנים אל פנים.
אותו היום התנהל שוב.
עבור אנקריד, זו כבר הייתה הפעם הרביעית שהוא חווה את היום הזה.
הוא שקל לנסות למנוע מהמגן שלו להתבקע, אך ויתר על הרעיון.
בשביל מה בכלל נועד מגן?
להיאבק כדי לשמור על משהו שנועד לחסום חרבות, חניתות וגרזנים של אויבים יהיה מגוחך.
‘במקום זה…’
הוא נתן למחשבותיו לנדוד יותר מדי זמן.
משהו התעופף לפתע לעבר פניו.
עוד לפני שהספיק אפילו לשאוף אוויר בחדות, הוא נשען לאחור ודחף את מגנו קדימה.
גופו התכווץ באופן בלתי רצוני.
קלאנג!
ראש החנית שהגיע לעברו פגע בקצה המגן.
הוא בקושי הצליח לחסום אותו.
כתפו השמאלית כאבה.
זו הייתה חנית, ומאחוריה עמד כוח לא מבוטל.
האויב משך את חניתו לאחור ודקר שוב.
במצב רגיל, גופו של אנקריד היה נשאר נוקשה.
הוא היה חוסם שוב בצורה מגושמת, ומועד מסכנה אחת לאחרת.
אבל מחשבתו נרגעה.
ועם הרוגע הזה, הוא הצליח לראות את ראש החנית.
הוא נע במהירות נמוכה לפחות פי שניים מזו של הדקירה שהרגה אותו.
לא הייתה שום סיבה שלא יוכל להתחמק.
הוא עקב אחר חוד החנית עד הרגע האחרון, ואז פשוט הטה את ראשו הצידה.
וווש!
ראש החנית חלף בצמוד לקסדתו.
זה היה כמעט פעלול אקרובטי, משהו שמעולם לא ניסה לעשות בחייו.
לב החיה לא נבהל בקלות.
התחמקות באמצעות תנועה מזערית.
זה לבדו העניק לו מרווח פעולה.
קור הרוח החדש שלו גם אפשר לו לראות את הדברים מזווית אחרת.
אנקריד הבחין ברווח שבין קסדתו של נושא החנית לשריון החזה שלו.
רווח שהספיק בדיוק כדי לחשוף מעט מסנטרו.
הוא לא היה רחב במיוחד, אבל גם אי אפשר היה לקרוא לו צר.
היה בו מספיק מקום ללהב.
אנקריד אחז בחרבו ודקר כלפי מעלה.
לא היה צורך בטכניקה מתוחכמת.
שק!
הלהב חדר מלמטה דרך סנטרו של האיש וננעץ בגרונו.
“גורק…”
חייל האויב פלט מפיו דם וחתיכות מלשונו שנחתכה.
להב שמכוון אל רווח בשריון אינו זקוק לכוח רב.
כשהבין זאת, אנקריד נזכר במשהו שאחד ממורי הסיף הקודמים שלו אמר לו.
[“אם אתה מסוגל להתחמק מהתקפה באמצעות התנועה הקטנה ביותר האפשרית, כל מה שיבוא אחר כך יהיה קל יותר.”]
זה היה בית ספר יקר למדי, ובכל זאת לימדו אותו שם רק קומץ דברים.
במשך תקופה מסוימת, הוא אפילו חשב שגם השיעורים המעטים האלה היו שטויות.
‘כסף שהושקע היטב.’
אחת מאותן שטויות הפכה למציאות.
התחמקות והתקפה באמצעות תנועה מזערית באמת עבדו.
והן גם היו יעילות.
הוא דחף את בטנו של האיש ברגלו ושלף את חרבו החוצה.
דם נוסף פרץ מהחור שמתחת לסנטרו.
חייל האויב התמוטט לאחור.
“בן זונה!”
אדם נוסף הסתער עליו היישר מאחורי החייל שנפל.
אנקריד לא התנשף ולא מיהר להגיב.
‘שישה צעדים.’
הוא העריך את המרחק ביניהם, הרים את חרבו והעביר את הלהב על רצועת המגן שהייתה מהודקת לגב כף ידו השמאלית.
קרררע!
סוויש!
קרררע!
שתי הנפות חתכו את הרצועה.
קשירת המגן לאמת ידו באמצעות רצועות מהודקות הייתה שיטה שלמד כדי לשרוד.
כך היה קשה יותר לאבד את המגן במהלך קרב פנים אל פנים.
אבל עכשיו הוא כבר לא היה זקוק לכך.
חייל האויב התקרב.
אנקריד השליך לעברו את המגן.
קלאנג!
נושא החנית נבהל מהמגן שהתעופף לעברו ומשך את שתי ידיו לאחור.
באופן טבעי, גם החנית נסוגה איתן, וצעדיו האטו.
המגן הרחב הספיק כדי לחסום את שדה ראייתו, ולו לרגע קצר.
באותו רגע, אנקריד פסע שני צעדים ארוכים שמאלה.
קסדה אמנם מגינה על הראש, אבל היא גם מצמצמת את שדה הראייה ההיקפי של מי שחובש אותה.
אנקריד עצמו כבר חווה כמה פעמים מצב שבו אויב נעלם לפתע משדה ראייתו.
לעיתים קרובות הוא ניצל זאת לטובתו.
הוא חמק משדה ראייתו של היריב, התכופף נמוך ואז הטיל אותו לאחור.
הוא עשה זאת גם ביום שבו מת בפעם הראשונה.
הפעם הוא פשוט השתמש באותו עיקרון בצורה נקייה ומדויקת יותר.
הוא עמד כעת מימינו של יריבו.
לפני שהסתער, אנקריד בחן את ידיו של החייל.
יד שמאל החזיקה את מוט החנית הארוך בחלקו הקדמי, ואילו יד ימין אחזה בו מאחור.
ימני.
הוא הצליח להבחין בדברים שבדרך כלל כלל לא היה שם לב אליהם.
קור הרוח העניק לו את נקודת המבט הזאת.
אלה היו תכסיסים שבהם השתמש לפעמים בעימותים קטנים או בקרבות יחידים, אך לעיתים רחוקות הצליח לבצע אותם בתוך תגרה המונית.
תובנות שצבר במהלך שנות הישרדותו כשכיר חרב.
לנושא חנית ימני קשה להניף את חניתו ימינה.
לאחר שחסם את המגן, חייל האויב הביט בבהלה ימינה ושמאלה.
הוא נבהל מאוד, ובצדק.
היריב שלו פשוט נעלם לפתע מול עיניו.
עד מהרה מבטו מצא שוב את אנקריד.
בעוד האיש מסתכל סביבו בבהלה, אנקריד הנחית את חרבו באלכסון, מהחלק האחורי של ראשו לעבר קדמת חזהו.
קראק!
שריונו של האיש כיסה את עורפו.
בד עבה שמתחת לשכבת עור דקה מנע מראשו להיכרת לחלוטין.
הלהב חדר עד מחצית עורפו.
“קה… קה… אה…”
אנקריד ראה את עיניו של החייל, שעדיין היו פקוחות לרווחה בתדהמה.
דם פרץ מצווארו הכרות למחצה.
אפילו כשצווארו היה חתוך למחצה, נושא החנית הניף את נשקו מתוך אינסטינקט.
מוט החנית פגע קלות בכתפו הימנית של אנקריד.
לא היה שום כוח מאחורי המכה.
האיש כבר היה מת למחצה, ואנקריד ממילא ניצב בזווית שהקשתה עליו להפעיל כוח באמצעות המוט.
אנקריד הרים את חרבו כדי לשלוף אותה.
קראנץ’!
כנראה הלהב נתקע בעצם, משום שנדרש ממנו כוח רב כדי לשחרר אותו.
קרישי דם נדבקו ללהב המשוחרר וטפטפו ממנו.
אנקריד העיף מבט סביב שדה הקרב, והפעם הרים מהקרקע מגן שאחת מפינותיו הייתה שבורה, במקום גרזן.
עכשיו היה לו מספיק מרווח נשימה כדי לעשות זאת.
‘זה באמת עובד.’
הכול התרחש בקלות מפתיעה.
בשדה הקרב, היה קשה להפגין אפילו מחצית מהיכולת הרגילה שלך.
וזה היה טבעי.
איך אדם יכול לנוע כרגיל בתוך כל ההרג הזה?
היו כאלה שהשתוללו אפילו יותר, אבל רוב האנשים פשוט נלחצו ואיבדו את קור רוחם.
אנקריד לא היה שונה מהם לפני שחווה את המוות שלוש פעמים.
אבל עכשיו משהו השתנה.
‘אני יכול לעשות את זה.’
אולי בכל זאת יוכל להתמודד עם הדקירה ההיא.
שום דבר ממה שאנקריד עשה לא היה מסוגל לשנות את מהלך הקרב.
הוא היה בסך הכול חייל אחד שנלחם קצת טוב יותר.
מהלך הקרב נותר ללא שינוי.
אבל עבור אנקריד עצמו, זה היה שינוי עצום.
לאחר שהפיל כך כמה חיילי אויב…
“אורgh!”
בל נפל שוב.
מרווח הנשימה הקטן שאנקריד השיג העניק לו מספיק זמן לתפוס את בל ולעזור לו לקום.
“אתה בסדר?”
“לעזאזל, יש פה אבן שבולטת מהאדמה.”
הם היו במישור יבש.
אבנים שבולטות מהקרקע לא היו דבר יוצא דופן.
אלא שבל בכלל מעד על הרגליים של עצמו.
מה שאומר שהוא היה אידיוט.
“תישאר מרוכז.”
אנקריד אחז בידו של בל ומשך אותו למעלה.
“הצלת לי את החיים.”
אנקריד לא שחרר את אחיזתו.
הוא המשיך להחזיק בידו של בל.
“…היד שלי.”
בל מלמל וביקש ממנו לשחרר.
קסדה שנבקעה לשניים.
ראש מכוסה דם.
הוא הצליח לראות את עיניו של בל.
ההבזק היה חץ.
והחץ הזה עומד לחדור לגולגולתו של בל.
הוא כבר ידע את זה.
אבל לזהות חץ שמתקרב באמצע תגרה היה קשה.
קשה מדי.
אנקריד ניסה למשוך את היד שבה אחז.
בל איבד מעט משיווי משקלו, אבל איכשהו הצליח לייצב את עצמו ולהישאר עומד.
טראח!
גולגולתו התנפצה.
חץ הגיע ופוצץ את ראשו של בל.
דם ניתז על שריון החזה של אנקריד.
ברגע שראה את ראשו של בל מתפוצץ, אנקריד התכופף.
משהו מאיים חלף בשריקה מעל ראשו.
חץ, ללא ספק.
הוא ננעץ בחבטה בגופתו של אחד מבעלי בריתו מאחוריו.
“התפללת לאלת המזל לפני שיצאת לכאן?”
קולו של רם הגיע לאוזניו מיד לאחר שהתחמק.
הוא לא הצליח להציל את גולגולתו של בל, אבל לפחות הציל את שלו.
כמובן, רם היה מציל אותו גם אילו לא התחמק.
הפעם הרביעית.
אותו המצב.
“משהו כזה.”
לנוכח תשובתו המעורפלת, רם חייך חיוך ערמומי.
שיניו נראו מבעד לקסדתו.
יחסית לאדם בעל תווי פנים עדינים למדי, הדיבור וההתנהגות שלו היו גסים להפליא.
“יופי. מסתבר שמי שיורה את החצים האלה הוא פטמת הנץ, או איך שלא קוראים לו. אני הולך למצוא אותו. תתפלל עוד עשר פעמים לאלת המזל.”
“אני אתפלל גם בשבילך, שלא תתפגר בדרך, לעזאזל.”
“תודה רבה לך. ואל תשכח את זה.”
רם הקיש בידית הגרזן שלו על הצד השמאלי של חזהו וחזר אל תוך הקרב.
הוא יצא לצוד את עין הנץ, טפרי הנץ, או איך שלא קראו לו.
אנקריד הנהן.
הוא קיווה שיוכל לשאול את רם בערב אם הצליח להרוג את הקשת שירה את החצים האלה.
בעלי ברית ואויבים הצטופפו במרחב שרם הותיר מאחוריו.
ככל שהמרווחים ביניהם הצטמצמו, אנקריד הבין שהקרב ממש לא מתנהל לטובתם.
הוא כבר חווה את זה שלוש פעמים.
הצד שלו נהדף לאחור.
ובכל זאת, היה רק דבר אחד שהיה מסוגל לעשות.
לשרוד.
אנקריד הרגיש התרגשות מוזרה עוטפת אותו.
בקרוב הוא יפגוש את החייל המיומן ההוא.
ולא עבר זמן רב עד שזה קרה.
הדקירה ההיא נשלחה שוב לעבר ראשו.
במקום להתחמק, אנקריד הרים את חרבו כדי לפגוש את הלהב המתקרב.
קלאנג! קלאנג! קלאנג!
ניצוצות התפזרו באוויר.
הוא פגש את מבטו של חייל האויב.
הצלחת לחסום את זה?
זה מה שנדמה היה שעיניו של האיש שואלות.
“לא רע.”
חייל האויב שלח שוב את חרבו קדימה תוך כדי דיבור.
פעם אחת.
פעמיים.
שלוש פעמים.
אנקריד חסם את הראשונה במגנו, התגלגל הצידה כדי להתחמק מהשנייה, ובשלישית הניף את חרבו בחזרה.
להבו שרטט קשת קצרה באוויר הריק.
ואז, בדיוק כשחייל האויב משך שוב את זרועו לאחור, משהו פגע בגבו התחתון של אנקריד.
טראח!
“גח!”
הוא נשך את שפתיו כדי לעצור את הצעקה שעמדה לפרוץ מפיו.
דקירה נוספת הגיעה לעברו.
הוא העביר בכוונה את משקל גופו קדימה, בניסיון להתגלגל כאילו הוא נופל על פניו.
הרעיון היה טוב.
התזמון לא.
קראנץ’!
הלהב ריסק את עצם הבריח שלצד צווארו וחדר לתוך גופו.
התחושה הייתה כמו ברזל מלובן שצורב בשר ועצם.
“גח!”
הכאב היה עז מכדי שיוכל אפילו לצעוק.
הוא ניסה לאחוז בלהב שננעץ בו, אך יריבו שלף אותו במהירות.
האיש כנראה הקפיד מאוד על השחזת חרבו.
הלהב שלה היה חד במיוחד.
שליפתו גרמה לכאב נורא עוד יותר.
כאב כה עז, עד ששדה ראייתו של אנקריד הפך ללבן.
אנקריד הידק את שיניו והביט לאחור.
חייל אויב ענקי עמד שם בתנוחה מגושמת, אלה בידו.
זה כנראה היה הדבר שפגע בגבו התחתון.
“חסד.”
האיש שכבר הרג אותו שלוש פעמים הרים את חרבו במאונך והנחית אותה.
זה היה הסוף.
עיניו נעצמו.
החשכה התפשטה על פני שדה ראייתו.
קלאנג! קלאנג! קלאנג!
שוב הוא שמע מצקת מכה בסיר.
“פעם חמישית.”
לעזאזל.
הוא באמת חשב שזה יעבוד.
“פעם חמישית של מה?” שאל רם לצדו.
“יש חרק במגף שלך.”
אנקריד קם תוך כדי דיבור.
הוא מת שוב.
אבל הוא גם למד משהו.
לא.
זה היה שיעור שלמד כבר מזמן, כששפך מטבעות זהב על בתי ספר לסיף.
שום דבר לא מצליח בניסיון הראשון.
אז מה עליו לעשות?
אם פעם אחת לא מספיקה, ינסה עשר פעמים.
אם עשר פעמים לא מספיקות, ינסה מאה.
במצב רגיל, מוות אחד היה סוף הסיפור, לעזאזל.
למרבה המזל, אנקריד יכול היה לנסות שוב ושוב.
תגובות