פרק 2: החיים חולפים מול העיניים
מבעד לפתחי העיניים שבקסדת העור שלו, נדמה היה לאנקריד שהוא רואה נקודה שחורה עפה לעברו.
הוא הרים את המגן שהיה קשור לגב כף ידו השמאלית.
בום!
הפגיעה הייתה כבדה.
הוא ניסה להסיט את המכה הצידה, אך הצליח רק חלקית, ואמת ידו כאבה מעוצמת הפגיעה.
אנקריד הנחית את חרבו על קסדתו של האיש שדקר לעברו בחנית.
טראח!
האיש הרכין את ראשו מתוך אינסטינקט, והלהב פגע בכתפו במקום.
חבטה כבדה נשמעה ממגן הכתף, והזעזוע צרב בכף ידו של אנקריד.
“אורgh… אני אהרוג אותך.”
חייל האויב מלמל, אחז בחנית קרוב יותר לראשה והניף אותה.
תנועה של אדם מאומן.
בלי לחשוב פעמיים, אנקריד נעץ את סוליית מגפו בבטנו של האיש ובעט אותו לאחור.
“אוף!”
האיש איבד את שיווי משקלו ונפל.
זה היה קרב מטווח אפס, כמעט קטטה חסרת סדר.
ברגע שהשורות הקדמיות של שני הצבאות הסתבכו זו בזו, בני ברית ואויבים התערבבו בהכרח.
ובמצב כזה, ליפול היה כמעט כמו למות.
אנקריד הסיט את מבטו מהאיש שהפיל, הידק את אחיזתו בידית המגן וחיפש אחר בעלי בריתו.
אם תאבד את הראש ותתחיל להשתולל, תמות.
זה שהקרב הפך לתגרה לא אומר שלהסתער כמו מטורף יהפוך אותך ללוחם חסר מעצורים.
זה רק יהפוך אותך לגופה.
כך אנקריד שרד במשך שנים רבות כל כך למרות כישרונו המועט.
הוא ידע היטב היכן עובר הגבול שלו.
‘אל תתקדם יותר מדי.’
הוא חסם להב שהגיע לעברו ממקום כלשהו.
הלהב פגע בקצה המגן ועיקם את מסגרת הברזל שלו.
מגן העץ המשומן התעקם.
עוד כמה מכות לכל היותר, והוא כבר יהיה חסר תועלת.
‘שמור על ההתקפות קצרות ופשוטות.’
מיד לאחר החסימה, אנקריד הידק את אחיזתו בחרב והניף אותה.
בום!
זעזוע כבד עבר בכף ידו.
חייל אויב חסר מזל ספג את המכה בראשו ונפל הצידה.
חנית של אחד מבעלי בריתו של אנקריד ננעצה בחזהו של האיש שנפל.
שריון הבד העבה שלו, שהיה עשוי משכבות של כותנה ופשתן, לא הצליח לעמוד בעוצמה ושקע פנימה תחת המכות החוזרות ונשנות.
האיש השתולל, נואש להישאר בחיים.
בום! בום! בום!
החייל מצדו של אנקריד חזר על אותה תנועה שוב ושוב, בלי לעצור.
בין אם האיש ניסה לחסום ובין אם לא, החייל שמר מרחק ודקר בעוצמה בחניתו.
טראח!
לבסוף, החנית חדרה דרך השריון וננעצה בגופו של חייל האויב חסר המזל.
“גח…”
האיש השתעל ודם רב פרץ מפיו.
רועד, הוא אחז במוט החנית שננעץ בבטנו.
“זין, תעזוב! תעזוב, בן זונה!”
חייל האויב נאחז במוט עד הרגע האחרון.
החייל מצדו של אנקריד ויתר על נשקו ובמקום זאת הרים את חניתו של האיש.
לאחר שראה מספיק, אנקריד נסוג מעט לאחור ונשם נשימות קצרות ומדודות.
“הא… הא… הא…”
הוא בחן את מיקומו שלו, את מיקומם של בעלי בריתו ואת מיקומם של האויבים, וסידר את הכול בראשו.
‘אם תסתער קדימה, תמות.’
עם רמת המיומנות שלו, אם יחדור עמוק לתוך שורות האויב, הוא לא יהיה יותר מדשן שיתפזר על שדה הקרב.
בדיוק כמו החייל שמת לפני רגע, לאחר שנפער בגופו חור גדול פי כמה מטבורו.
האיש הסתער קדימה מעבר לקו מתוך טירוף, אבל יכולתו לא הייתה יוצאת דופן.
אולי העובדה שהצליח להרוג כמה אנשים פחות מיומנים ופחות ברי מזל בקרבות קודמים עלתה לו לראש.
או שאולי פשוט היה חסר מזל.
הוא נתקל בלהבו של אנקריד אף שההנפה כלל לא כוונה אליו.
כבר ימים שלא ירד גשם, והאדמה הייתה קשה כאבן.
דם ניתז עליה, אבל אפילו הוא לא הצליח להפיג את היובש.
עבר זמן רב מדי מאז הגשם האחרון.
גרונו של אנקריד הרגיש כאילו הוא בוער, וריח הדם עלה עמוק מתוכו.
אנקריד בלע את רוקו היבש וחיפש את חברי החוליה שלו.
כמובן, זה שהוא חיפש אותם לא אומר שהצליח למצוא אותם.
במקום זאת…
“ראאאאאא!”
מישהו צעק.
במרחק שני צעדים ממנו, הוא ראה חייל מהמחלקה שלו מרים את חניתו ודוקר.
‘מה אתה עושה?’
הדקירה עצמה הייתה טובה.
אבל האיש מעד בכוחות עצמו.
רגלו הימנית נתפסה בשמאלית והוא התרסק על הקרקע.
הוא נחת בחבטה ואיבד את נשקו.
‘אתה מתחנן שמישהו יהרוג אותך?’
כשרק ראשו בולט כלפי מעלה, האיש השרוע נראה כאילו הוא מתפלל כשפניו אל הקרקע.
אנקריד קטע את המחשבה וזז.
הוא צעד קדימה, הרים את המגן, עצר את נשימתו וכיווץ את שריריו.
בום! קראק!
להבו של האויב התרסק על המגן.
הזעזוע הכבד עבר דרך אמת ידו והתפשט בכל גופו.
הוא בקושי הצליח לעצור את הלהב לפני שמגן העץ המשומן התבקע.
אנקריד השליך את המגן השבור קדימה והניף את חרבו מצד לצד בכל הכוח שהיה לו.
פעם אחת מימין לשמאל.
ואז הנפה רחבה נוספת משמאל לימין.
וווש! וווש!
קלאנג!
ההנפה משמאל לימין פגעה בנשקו של האויב.
ניצוצות עפו כשהלהבים התנגשו, ואנקריד ראה את הנשק עף מידו של האיש.
לזה בדיוק הוא כיוון.
אנקריד סמך יותר על הכוח שבנה במשך השנים מאשר על יכולת הסיף העלובה שלו.
בכל הנוגע לאימונים, הוא התאמן יותר מרוב שכירי החרב מהדרגה הראשונה.
והכוח הזה יצר עבורו פתח.
למרות זאת, הוא לא הסתער פנימה.
כפי שבכל סכנה מסתתרת הזדמנות, בכל הזדמנות מסתתרת גם סכנה.
“ראאא!”
האויב שאיבד את נשקו היסס לרגע, ואז הרים את זרועותיו והסתער.
נראה שהוא חשב שהוא דוב.
אנקריד ביצע הטעיה עם חרבו, ואז כמעט השליך אותה לקרקע והתכופף.
הוא תפס את האיש המסתער והטיל אותו מעל גבו.
שריון.
קסדה.
ציוד נוסף.
ומשקלו של אדם בוגר.
כל המשקל הזה נחת עליו.
כבד.
ברגע שהעמיס את המשקל על גבו, גבו התחתון וירכיו צרחו מכאב.
אנקריד התעלם מהם, התיישר בכל כוחו והתרומם.
“גאה!”
האויב התהפך מעליו ונפל מאחוריו.
לא היה צורך אפילו להסתכל על האיש שנחת בחבטה.
אנקריד עמד צעד אחד בתוך הקו שיצרו בעלי בריתו.
ובצד הזה של הקו הוא בדרך כלל נתקל רק בשלושה סוגים של אויבים.
הראשונים היו חסרי המזל שנדחפו קדימה עד שמצאו את עצמם בחזית.
השניים היו טיפשים שהתמלאו ביטחון מופרז אחרי כמה ימי לחימה.
והשלישיים היו לוחמים אמיתיים שהובילו את הקרב משום שסמכו על יכולתם.
האיש שאנקריד הטיל זה עתה השתייך לקבוצה הראשונה.
הוא הסתער מתוך ייאוש ונחת בין אויביו.
מבחינתו, הוא כבר היה מת.
אנקריד הרים את חרבו שנפלה.
בעל הברית שמעד על רגליו בזמן שהסתער כבר הצליח להתרומם.
משהו פגע בקסדתו וביקע מחצית ממנה.
גם מראשו זלג דם.
‘איזה בן זונה בר מזל.’
חוץ מזה, אנקריד בעצמו הציל אותו זה עתה מעוד מפגש קרוב עם המוות.
בר מזל ביותר ממובן אחד.
וזה גם היה מישהו שהוא הכיר.
“בל, זה שפיצחו לך את הגולגולת דפק לך גם את המוח?” שאל אנקריד.
בל, החייל שחצי מקסדתו נבקעה, ניגב את הדם שזלג על עיניו והשיב:
“אורgh… זין. לעזאזל. בקושי יצאתי מזה בחיים.”
“אז שמור לי על הגב.”
לחייל רגיל היה קשה לקרוא את מהלך הקרב כשהוא נמצא ממש בתוכו.
מפקד חוליה היה בדרך כלל פחות מפקד בשדה הקרב ויותר אדם שתפקידו להעביר פקודות לחוליה שלו.
אבל אנקריד ידע לקרוא את הקרב.
או ליתר דיוק, הוא הרגיש אותו.
‘זה לא טוב.’
הוא חי במשך שנים אינספור בין דם ולהבים.
השנים האלה לא העניקו לו כישרון בסיף, אבל הן לפחות לימדו אותו להבין באופן כללי לאן הקרב מתקדם.
למען האמת, זה היה אינסטינקט טהור.
אבל האינסטינקט הזה הציל את חייו יותר מפעם אחת.
‘נראה לי שנדפקנו.’
“אורgh… בסדר.”
בל ניגב את הדם מראשו תוך כדי תשובה, הרים את נשקו והחל לנוע בקצב מתון.
חנית בידו, הוא התקדם שני צעדים תוך כדי בחינת סביבתו.
טאק!
הבזק חלף דרך גולגולתו, בדיוק דרך החלק הפתוח בקסדה השבורה.
חץ חדר פנימה וננעץ בראשו.
עוצמת הפגיעה העיפה אחת מעיניו מחוץ לארובתה, והיא פגעה בשריון העור של אנקריד.
‘אה.’
בל מת בלי להשמיע אפילו אנחה קצרה, פיו נותר פעור.
אנקריד הפנה את מבטו.
אי שם בשמיים הרחוקים — או ליתר דיוק, באוויר, בנקודה שלא הצליח לזהות במדויק — הוא ראה הבזק אור ונקודה.
ברגע שראה אותה, הוא ידע.
היא עומדת להינעץ בראשו.
אנקריד עצם את עיניו.
כמה אנשים באמת מסוגלים להישאר אדישים מול המוות?
אנקריד לא היה יוצא מן הכלל.
ברגע שעיניו נעצמו, עברו התפרץ אל תודעתו, ממש כמו החלום שחלם אתמול, כאילו כל חייו עומדים לחלוף לנגד עיניו.
נדמה היה שהזמן האט.
רעש הקרב דעך.
אפילו נשימותיו הרגישו איטיות יותר.
בום! טאק!
התחושה נעלמה.
וכך גם הזיכרונות שחלפו לנגד עיניו.
רעש הקרב חזר, ואנקריד הרגיש שנשימתו שבה לקצב רגיל.
“אתה מתפלל תפילת תודה על זה שהרגו אותך?”
זה היה אחד מפקודיו, חבר בחוליה שלו.
האיש דחף אותו הצידה, והחץ ננעץ בקרקע.
“רם,” אמר אנקריד וקרא בשמו.
“הבן זונה הזה שהם קוראים לו עין הנץ, נוצה, או מה שזה לא יהיה, נמצא בקרב הזה. תיזהר מחצים.”
“אתה חושב שאם אהיה זהיר, החץ יחליט לא לפגוע בי?”
“אני אלך לפרק אותו. חכה כאן.”
לבן הזונה הזה באמת היה סוג מיוחד משלו של שיגעון.
אנקריד הנהן למחשבה הזאת.
“אתה לא מתכוון לוותר על החיים או משהו, נכון? אפילו דילגת היום על האימון כדי לנמנם,” אמר רם.
“מה אכפת לך?”
“יהיה לי קצת מביך אם אגלה שהצלתי אותך כשבעצם רצית להתפגר.”
“לעזאזל איתך, מי רוצה למות?”
להתפרנס מהחרב לא היה אותו הדבר כמו לנסות להתאבד.
“אני רק אומר את זה כי בדרך כלל אתה נלחם בסדר גמור, ואז דווקא ברגע החשוב אתה עוצם עיניים.”
“נראה לך שאני עוצם אותן כי אני רוצה?”
הוא לא שאל משהו דומה רק לפני רגע?
רם החזיק גרזן בידו הימנית וחנית שבורה בשמאלית.
הוא יכול היה להילחם כך מפני שידע להשתמש היטב כמעט בכל נשק, בין אם זו חרב, גרזן או אלה.
הוא הרים את היד שאחזה בגרזן וגירד במרץ את ראשו באגודל.
זה לא נראה מספק במיוחד.
הוא הרי גירד את הקסדה.
“זין, הקסדה הזאת מסריחה כמו חרא.”
“מסכים.”
“אני כל הזמן אומר לך — כשאתה חושב שאתה עומד למות, תתרכז חזק יותר,” אמר רם.
הוא אמר את זה לעיתים קרובות.
אנקריד ידע למה הוא התכוון.
רם תמיד אמר שברגע שבו אתה בטוח שאתה עומד למות, כשכל חייך חולפים לנגד עיניך, אתה מסוגל להגיע לרמת ריכוז שחורגת מגבולותיו של אדם רגיל.
והוא אמר לו להשתמש בזה בקרב.
לעזאזל איתו.
כאילו שזה דבר שאפשר פשוט לעשות.
זה היה כישרון.
להצליח להשאיר את העיניים פקוחות ברגע שבין החיים למוות, להביט בפניו של היריב ולעשות את מה שצריך לעשות.
“תתרכז, עלאק,” אמר אנקריד.
“טוב, היה נחמד אם היית יכול ללמוד אחרי שתמות כמה מאות פעמים, אבל יש לך רק חיים אחד. נתראה.”
רם גיחך ואז זינק שוב אל תוך הקרב.
הבן אדם באמת ידע להילחם.
אנקריד החזיר את מלוא תשומת לבו לקרב.
להילחם כשחייל מצדו נמצא לצדו.
פשוט להמשיך כך.
הוא דקר קדימה בחרבו.
אם יהיה לו מזל, היא תשפד מישהו.
אם לא, האויב יתחמק.
ואם אף אחד מהדברים האלה לא יקרה…
בום!
זה יהיה בסך הכול חבטה עם קצה החרב.
החוד לא הצליח לחדור את שריון האויב, ובמקום זאת דחף אותו לאחור כמו נשק קהה.
“ממף.”
האיש נאנק והתנדנד לאחור.
פטיש מלחמה של חייל שעבר במקום פגע בגולגולתו.
קראש!
אנקריד סילק מראשו את המחשבות המיותרות.
עצם החסימה וההתחמקות מהלהבים, ראשי החניתות והאלות שנשלחו לעברו, תוך כדי הנפת חרבו, הספיקו כדי לשחוק את עצביו עד הקצה.
בלי מגן הוא הרגיש חשוף, ולכן הרים גרזן מהקרקע כדי להשתמש בו במקומו.
הוא המשיך להישאר בקרבת בעלי בריתו, חסם, הכה ודקר.
בכל פעם שנוצר פתח, הוא השתמש בסיף המגושם שלמד לאורך השנים.
רגל שמאל קדימה.
להעביר את המשקל.
לשמור את חוד החרב ישר.
לרכז כוח בזרוע.
דקירה.
אם ישמור על המתח הנכון בשרירים, יתרכז ויזהה את הפתח בזמן, אולי זה יעבוד.
טינג! טינג־טינג־טינג־טינג!
הדקירה של אנקריד הצליחה רק חלקית.
‘צק.’
הוא כיוון לרווח שבין הקסדה לשריון החזה, אבל יריבו זז והוציא את הדקירה ממסלולה.
הלהב הותיר חתך ארוך בצווארו של האיש, אבל זו בהחלט לא הייתה פציעה קטלנית.
עיניו של האיש המדמם הופנו אל אנקריד.
הן היו מלאות שנאה ארסית.
בלי לומר מילה, האיש חרק את שיניו האחוריות.
‘סכנה.’
האינסטינקטים של אנקריד משדה הקרב הזהירו אותו.
בזמן שאנקריד נסוג לאחור, אחד מבעלי בריתו נכנס למרווח שנוצר.
האויב התכופף בשקט והכה בחרבו בשוקו של החייל שחסם את דרכו.
קראק!
העצם נשברה.
“ארgh!”
כשהחייל נפל עם שוק שבורה, האויב שלף פגיון ונעץ אותו בגרונו.
הדקירה והמשיכה החוצה זרמו כתנועה אחת חלקה, כאילו היה זה קטע מתוך מחזה שנכתב מראש בדיוק כך.
דם ניתז על שריון החזה של האויב.
הוא דחף את החייל המת הצידה.
‘אה.’
חייו חלפו לנגד עיניו.
הגבול שבין החיים למוות.
אינספור תמונות הבהבו סביב אורו של פנס זוהר.
התמונות האלה היו חייו של אנקריד.
בדיוק כמו החלום שחלם בלילה הקודם.
ובסופם של אותם חיים, ברגע שבו הכול סיים לחלוף לנגד עיניו, להב יריבו חדר לגרונו של אנקריד.
האיש ביצע בדיוק את אותה דקירה שאנקריד ניסה לבצע קודם.
דקירה מושלמת.
לפחות בעיניו של אנקריד.
כאב צורב התפשט מגרונו בכל גופו.
וברגע הזה, בין החיים למוות, אנקריד סוף סוף הבין את הריכוז שרם דיבר עליו.
רק שזה היה מאוחר מדי.
‘הייתי חייב למות כדי להבין את זה?’
בעודו מקלל את רם בלבו, אנקריד עצם את עיניו וחשב.
לא.
לא הייתה זו מחשבה.
לבו נע מעצמו.
כמיהה.
תשוקה.
געגוע לדבר שמעולם לא הצליח להשיג.
‘רציתי להיות טוב עם חרב.’
‘רציתי להפוך לאביר.’
‘רציתי להפוך לגיבור.’
אחרי שלא הצליח להפוך לאף אחד מהדברים האלה, אנקריד היה אמור לחסוך סכום צנוע, להשתקע בכפר נחמד ולבנות לעצמו בית.
אבל הוא לא עשה זאת.
הוא לא היה מסוגל.
התשוקה שרתחה בחזהו לא אפשרה לו.
עד הרגע האחרון הוא בזבז את הכסף שהרוויח בדמו בשדות הקרב על בתי ספר לסיף ועל אימונים נוספים.
‘יכולתי לעשות יותר.’
אילו רק היה לו עוד זמן.
הוא תמיד חשב שכל מה שעליו לעשות הוא להניף את חרבו עוד קצת בזמן שאחרים ישנים.
בזמן שכל אותם “גאונים” ובני זונות מוכשרים משחקים להם.
בסוף רצף הזיכרונות שהבזיק מול עיניו, הופיעו פניה של האדם הראשון והאחרון שאי פעם הציל בכוחות עצמו.
[“הקמע יפעל בהתאם למשאלתך, אדוני האביר.”]
מי שנתנה לו את הקמע הייתה מנהיגת כפר החקלאים הקטן.
אותה זקנה שמילותיה שרקו מבעד לרווח שהותירו שיניה הקדמיות החסרות.
חרטה התערבבה בכמיהה ומילאה את חזהו ברגש שמעולם לא הרגיש כך בעבר.
חרטה.
‘האם עוד כמה הנפות באמת היו משנות משהו?’
המילה היחידה הזאת — מוות — שקעה אל תוך גופו.
מעבר לעיניו העצומות הוא ראה נהר שחור.
ואנקריד התחרט על כך שנמנם באותו אחר הצהריים במקום להניף את חרבו.
אילו רק היה מתאמן עוד קצת אז, אולי הדקירה האחרונה שלו הייתה מצליחה.
על פני המים השחורים הייתה מעבורת.
בתוכה ישב משיט חסר פנים.
המשיט שאל:
“אתה באמת חושב כך?”
מה?
“אתה מעניין.”
הממ?
“אז בוא נעשה את זה.”
המשיט חסר הפה דיבר.
לא היה אפשר לדעת מאין מגיע קולו.
במקום שבו אמור היה להיות פיו הייתה רק אפלה, כאילו עטה מסכה שחורה.
אנקריד לא הצליח להוציא מילה מפיו.
הכרתו אבדה.
ואז הוא פקח שוב את עיניו.
קלאנג! קלאנג! קלאנג!
שומר הלילה הכה במתכת.
ליתר דיוק, הוא הכה במצקת על סיר.
הצליל המוכר שהעיר אותו בבוקר.
“…”
אנקריד הביט בדממה לצדו.
“חלמת איזה חלום מחורבן?”
רם, הפקוד ששכב לצדו, רטן בעודו קם ממיטת השדה ודוחף את רגלו לתוך המגף.
“אה, חרק.”
חרק בתוך המגף.
אנקריד מצמץ.
אירועים שהרגישו אמיתיים מכדי להיות חלום הבזיקו במוחו.
“פטו!”
רם ניער את החרק החוצה, ירק עליו ומעך אותו תחת רגלו.
כתם של נוזלי החרק שהתערבבו ברוק נשאר על הרצפה.
תגובות