פרק 1: פרולוג
הבזק של אור.
אנקריד לא ידע מה קורה.
כל מה שהרגיש היה כאב, כאילו שיפוד מלובן חדר דרך גרונו.
כל מה שהספיק להבין היה שהשריון המחוזק בעור שלבש לא הועיל בדבר.
הנוזל האדום והחם שזרם בגופו פרץ החוצה, והכרתו אבדה.
ואז הוא פקח שוב את עיניו.
תחילתו של יום חדש.
זה לא היה חלום.
הוא כבר עבר את זה כמה פעמים.
לא היה לו מושג למה זה קורה.
זה פשוט… קרה.
קלאנג!
הצליל שהכריז על בוא הבוקר.
השומר ממשמרת הלילה הכה במצקת על סיר.
אותו הבוקר.
בפעם השלישית.
רק אז אנקריד הבין באמת.
‘שוב?’
בכל פעם שמת, אותו היום חזר על עצמו.
1. החלום שלי היה להיות אביר
המורה שלימד את אנקריד סיף היה אדם טוב לב, שלא נהג לומר דברים קשים לאחרים.
“אתה.”
המורה פנה אל אנקריד בעודו נשען על חרבו הנתונה בנדן, שאותה העמיד על הקרקע.
“חזור לכפר שלך. אם אתה לא רוצה להיות חקלאי, הצטרף למיליציה של הכפר. לפחות תוכל להפוך למפקד המיליציה.”
אולי מצבו היה טוב יותר אילו הקשיב לאותו מורה, אדם שכבר בילה לא מעט משנות חייו עם חרב ביד.
אבל הוא לא הקשיב.
והכול בגלל משהו ששמע כשהיה ילד.
“אנקי, אתה גאון.”
הוא נלחם בחרבות עץ נגד ילד טיפש מהשכונה, שהיה מבוגר ממנו בשלוש או ארבע שנים, וניצח אותו בקלות.
אנקריד היה אז בן אחת־עשרה.
וזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרא לו גאון.
באותם ימים הוא עדיין לא ידע עד כמה אותו ילד היה חסר תקווה בכל הנוגע לחרב.
בגיל חמש־עשרה, אנקריד ניצח את אחד המבוגרים בכפר בקרב חרבות עץ.
לאחר מכן, הביטחון שלו ביכולותיו הלך וגבר.
איש בכפר הקטן שבו נולד לא ידע באמת להשתמש בחרב.
האדם הקרוב ביותר ללוחם אמיתי היה שכיר חרב לשעבר מדרגה שלישית, נווד שאיבד רגל ובמקרה הגיע אל הכפר.
הוא לימד את ילדי הכפר סיף.
אנקריד היה אחד מהם.
“אתה גאון.”
בגיל חמש־עשרה הוא שמע את המילים האלה בפעם השנייה.
בפעם הקודמת הן נאמרו מפי מבוגר מהכפר שלא הבין דבר.
הפעם הן הגיעו משכיר חרב שטען כי ויתר על האפשרות להפוך לאביר ואף איבד רגל למען גברת אצילה.
‘אני גאון.’
כך אנקריד חשב.
והוא מצא לעצמו חלום.
הוא החליט להפוך לאביר.
אביר שישרת שליט שנועד לאחד את היבשת שסועת המלחמות.
אביר שישים קץ למלחמה.
בערך באותה תקופה, שירו של משורר נודד החל להתפשט ברחבי היבשת.
הוא הגיע רחוק כל כך, שאפילו בכפר הקטן של אנקריד שמעו אותו.
המילים היו פשוטות, אך המנגינה הקסימה את האוזן, והשורות האחרונות הציתו את הלב.
האביר שישים קץ למלחמה הזאת!
האביר שיטביע את המלחמה באור הדמדומים!
אנו נקרא לו אביר הדמדומים!
אביר הקץ!
האביר שמביא את הסוף!
האביר שישים קץ לסכסוך!
אביר שיביא את המלחמות אל סופן.
שירו של המשורר הנודד הצית את לבבותיהם של נערים ונערות כאחד.
‘זה יהיה אני.’
אנקריד לא היה שונה מהם.
בגיל שמונה־עשרה, משוכנע שאיש בכפר אינו מסוגל להשתוות אליו, אנקריד עזב את ביתו.
לא היו לו הורים או אחים.
היו לו כמה חברים, אבל מכיוון שהיה שקוע בחרב מאז ילדותו, היו מעטים שאליהם באמת נקשר.
וכך, הילד גדל ועזב את הכפר.
כך החלו חייו כשכיר חרב.
היכולות שלו לא היו רעות.
במיוחד ראויה לציון הייתה נכונותו לעבוד קשה.
אבל חודשיים בלבד הספיקו לו כדי להבין שהוא אינו גאון.
שכיר חרב אלמוני, אחד מאותם אנשים שנחשבו לדרגה שלישית, הביס אותו ואמר:
“אתה עדיין ירוק.”
אנקריד חשב שכל מה שחסר לו הוא מורה טוב.
אז הוא חסך כסף.
הוא עבד עד שכמעט קרס.
הוא נלחם בכנופיות שודדים כשחייו תלויים על בלימה.
ובכסף שהרוויח, חיפש בית ספר לסיף.
בערים הגדולות היו בדרך כלל כמה בתי ספר כאלה.
אנקריד למד את דרך החרב.
המזל שלו לא היה רע.
המורה שלו היה אדם ישר ומסור.
והאיש הזה אמר לאנקריד להניח את חרבו.
“לא. אני לא מוותר.”
אנקריד לא ויתר.
“הוא בהחלט עובד קשה. באמת.”
כל מי שראה אותו אמר את אותו הדבר.
הוא היה חייב לעבוד קשה.
עבודה קשה מעולם לא בגדה בו.
כפות ידיו נסדקו ושרירי זרועותיו רעדו.
הוא חזר על אותן תנועות אינספור פעמים.
בהשוואה לאנשים שהיו בערך ברמתו, הוא הסתדר לא רע.
אנקריד היה חרוץ באופן יוצא דופן.
הוא חסך כסף ונדד מבית ספר אחד לאחר, וכך חלפו שנות העשרים המוקדמות שלו.
עד שעבר את גיל עשרים וחמש, הוא כבר צבר מספיק ניסיון ומיומנות כדי ששמו יהיה מוכר מעט בקרב שכירי החרב.
לא שזה היה הישג גדול במיוחד.
אם היית שואל מספיק אנשים בעיר קטנה, בסופו של דבר מישהו אולי היה אומר:
“אה, הבחור הזה. הוא לא רע עם חרב.”
אפילו אז, עדיין נותרה בו פיסה קטנה של תקווה.
התקווה שהוא עוד ישתפר.
ואז הגיע האביב של שנתו העשרים ושבע.
אנקריד הבין עד כמה מועט הכישרון שלו.
עימות מקרי בדרך החדיר בו את ההבנה הזאת היטב.
חמישה חילופי מהלומות.
זה כל מה שנדרש.
חרבו עפה מידו, וחור נפער בבטנו.
אנקריד הצמיד את כף ידו אל הפצע ושאל:
“בן כמה אתה?”
“שתים־עשרה.”
שתים־עשרה.
לאנקריד לא היו מילים.
ככה נראה גאון אמיתי.
“סליחה. זה היה הקרב האמיתי הראשון שלי.”
הילד לא היה בן אצולה.
הוא אפילו לא היה אדם חופשי מלידה, אלא צמית לשעבר.
והוא החזיק חרב במשך חצי שנה בלבד.
“הגזמנו. קח את זה בשביל הטיפול.”
האיש שהציג את עצמו כמורה של הילד השליך לעברו שקיק כסף.
הפציעה לא הייתה קטלנית.
אף איבר פנימי לא נפגע, והלהב לא חדר עמוק במיוחד.
אנקריד שמר את שקיק הכסף בכל זאת.
מגיל אחת־עשרה ועד עכשיו, במשך שש־עשרה שנים, הוא הניף חרב עד שכפות ידיו נסדקו ונקרעו.
ובכל זאת, הוא הפסיד לילד בן שתים־עשרה שהתאמן במשך חצי שנה בלבד.
לומר שהוא לא שקע בדכדוך יהיה שקר.
אבל הוא לא אפשר למרירות להכות בו שורש.
איזו סיבה הייתה לו לחיות חיים קודרים ואפלים כל כך?
‘זה לא שאיבדתי יד או רגל.’
אנקריד ידע שהוא לא גאון.
אבל זה לא אומר שהוא חייב לוותר.
וכך הוא חזר לחיות על חרבו.
הוא כבר בילה בערך עשר שנים כשכיר חרב.
גם אם לא יוכל להפוך לאביר יוצא דופן או לסייף דגול, הוא עדיין יוכל להפוך לחייל מנוסה.
אנקריד עזב את עבודתו כשכיר חרב ועבר הכשרה צבאית.
זו הייתה האפשרות הטובה ביותר שעמדה בפניו.
בשלב הזה, הוא הרי לא יכול היה פשוט להפוך לחקלאי.
סייף מדרגה שלישית עם עבר של שכיר חרב.
זה היה תיאור שהתאים לו היטב.
“אתה חושב שהצבא הוא בדיחה? שנקבל כל אחד?”
היו שלעגו לו.
“תמשיך ככה.”
ואחרים טפחו על כתפו.
לפעמים זכה להכרה.
בפעמים אחרות נשאר מאחור.
וכך הגיע לגיל שלושים.
ממלכת נאוריליה.
דיוויזיית קפריסין.
הרגימנט הרביעי, הגדוד הרביעי, הפלוגה הרביעית, המחלקה הרביעית.
אנקריד שירת במה שכונה “מחלקת ארבע־ארבע”.
הוא פיקד על חוליה של עשרה חיילים, תחת פיקודו הישיר של מפקד המחלקה.
קלאנג! קלאנג! קלאנג!
שומר הלילה הכה בפיסת מתכת והעיר את כל המגורים.
“…איזה חלום מזוין ומטריד.”
אנקריד, שהתעורר מהרעש, מלמל לעצמו.
“על מה חלמת?”
האיש ששכב לצדו התרומם ממיטת שדה העשויה משכבות בד כותנה ודחף את רגליו אל תוך מגפיו.
למרות התנהגותו המרושלת והחצופה, הוא היה מיומן יותר מאנקריד.
“על כל החיים שלי.”
“זה מבשר רעות. צק. אה, חרק.”
כנראה היה חרק בתוך המגף שלו.
האיש חלץ אותו שוב, ניער אותו ואז נעל אותו בחזרה.
כשזיהה את החרק על הרצפה, ירק עליו ומעך אותו תחת רגלו.
כתם סמיך של נוזלי גוף מעורבים ברוק נשאר על הרצפה.
אנקריד הביט בו, קם והחל לאסוף את ציודו.
שריון חזה, שעליו הוצמדה סכין הטלה מעל אזור הלב, מגיני אמות, מגיני שוקיים ושאר הציוד.
תחילה לבש שכבת מגן תחתונה העשויה מבד עבה ורב־שכבתי, ומעליה שריון עור.
השריון הורכב מכמה שכבות עור, אך הוא בקושי היה עמיד.
להב מושחז היטב יכול היה לחתוך דרכו.
מגיני האמות שלו, שחוזקו בעץ משומן, היו לפחות מעט טובים יותר מאלה של שאר החיילים.
“שמעתי שמפקד החוליה הקודם חלם חלום כזה לפני שהתפגר.”
אנקריד מלמל, בעודו נזכר במעורפל בשמועה ששמע.
“אז היום תורך להתפגר?”
הפקוד שלו צחק, ואנקריד חבט בעורפו.
“אני לא מת היום. אל תפתח פה.”
הוא קם, מזג מים לסיר והשליך פנימה כמה חתיכות בשר מיובש.
לאחר מכן הוסיף כמה ירקות אכילים והרתיח הכול.
ארוחת בוקר.
“נלחמים היום?”
לשאלתו של האיש שלצדו, אנקריד הניד בראשו.
“אין לי מושג.”
הוא היה בסך הכול מפקד חוליה זוטר.
על ארבעת מפקדי החוליות פיקד מפקד מחלקה אחד.
וכנראה שגם מפקד המחלקה עצמו לא ידע.
יכולת הסיף הבינונית של אנקריד והעובדה שלא נולד למשפחת אצולה הותירו אותו בתפקיד מפקד חוליה.
אבל בכל הנוגע לניסיון בשדה הקרב, הוא היה מסוגל ללמד אפילו את רוב מפקדי הפלוגות דבר או שניים.
אנשיו ידעו זאת.
וזו הייתה הסיבה שכיבדו אותו.
“אז, מפקד, מה רצית להיות כשהיית ילד?”
הפקוד שלו התקרב אליו בעצלתיים ושאל.
“אביר.”
“…תרביץ לי אם אצחק?”
“לא.”
“פחח.”
“באמת צחקת עליי? נהיית שאנן, חתיכת חרא קטן.”
תוך כדי דבריו, אנקריד בעט בישבנו.
הפקוד שלו העמיד פנים שכואב לו.
“אבל ברצינות. אביר?”
מהו אביר?
אדם שמסוגל להפוך את מהלכו של שדה קרב.
מפלצת שמסוגלת להתמודד לבדה מול אלף איש.
גיבור שמסוגל לחסל מאות אויבים בכוחות עצמו.
אפילו היחידה שאליה השתייכו — הדיוויזיה — נקראה על שמו של אביר.
דיוויזיית קפריסין.
במילים אחרות, צבאו של סר קפריסין.
והוא חלם להפוך לאביר כזה?
“נחמד לראות שחלמת בגדול.”
“חלומות אמורים להיות גדולים, פרחח.”
בלי להתרגש, אנקריד אסף את הכלים בעודו מדבר.
היום היה תורו לשטוף אותם.
הוא לא ידע איך הדברים התנהלו בחוליות אחרות, אבל בחוליה שלו כולם התחלקו במטלות באופן שווה.
מפקד חוליה לא עשה הרבה מעבר לקבלת פקודות והעברתן הלאה.
בדרך כלל, התפקיד ניתן למי שהיה הטוב ביותר בחנית או בחרב.
מבחינה זו, אנקריד היה יוצא דופן.
הוא היה חלש יותר בקרב משאר חברי החוליה.
אבל הייתה לו היכולת לאחד תחתיו אנשים שכמעט נזרקו מהחוליות הקודמות שלהם.
היחידות האחרות כינו את אנשיו של אנקריד “חוליית הצרות של ארבע־ארבע”.
עושי הצרות של מחלקת ארבע־ארבע.
ואנקריד היה מנהיג החוליה הזאת.
“אני אעזור לך.”
“אז תסתום את הפה הזה ובוא אחריי.”
“כרצונך.”
הפקוד שלו גיחך.
איך הבחור הזה בכלל הגיע לכאן?
הוא היה טיפוס מוזר, אבל אנקריד לא היה סקרן במיוחד לגבי עברו האישי.
לכן הוא לא שאל.
חברי החוליה אהבו את זה בו.
הוא לא שאל על עברם ולא חיטט בנסיבות חייהם הנוכחיות.
הוא גם לא הציב בפניהם דרישות מיוחדות.
אנקריד חשד שזו הסיבה שכולם הלכו אחריו.
בזמן ששטף את הכלים והם נקשו זה בזה, הפקוד שלו השתכשך במי הנחל ושאל:
“למה רצית להיות אביר?”
הוא הרי הגיע כדי לעזור, ובסוף רק שיחק במים.
האם הוא יצחק אם אנקריד יספר לו שהתאהב בשירו של משורר נודד?
אנקריד חשב לרגע לפני שענה.
“רציתי להיות טוב עם חרב. חשבתי שאם אני כבר הולך בדרך הזאת, יהיה נחמד להפוך לאביר.”
“ילד בנשמה, מה?”
הפקוד שלו גיחך שוב.
“אמרתי לך לסתום את הפה.”
“אז בגלל זה אתה מנופף בחרב מבוקר עד לילה?”
“עבודה קשה אף פעם לא בוגדת בך.”
כפות ידיו היו מכוסות יבלות מאינספור הנפות חרב.
“אז… אפילו עכשיו?”
האם גם עכשיו הוא עדיין רצה להפוך לאביר?
איך הוא יכול?
אנקריד ידע טוב יותר מכל אחד אחר שזה מעבר ליכולתו.
אבל הוא לא יוותר.
הוא פשוט ימשיך לסבול בשקט ולהתקדם.
אנקריד לא היה עיוור למציאות.
החלום שלו פשוט השתתק מולה.
ובתוך אותה שתיקה, הוא הפך ללא יותר מחייל שמתפרנס מחרבו.
“אם סיימת לשטוף, בוא נלך.”
“בוא.”
זו הייתה שיחת חולין חסרת חשיבות.
הם קמו וחזרו למגורים.
האם היום יתנגשו בכוחות הממלכה שמולה ניהלו מלחמה מקומית?
או שאולי יתקפו את כנופיית השודדים החדשה, שעל פי השמועות החלה לפגוע בקווי האספקה שלהם?
לאנקריד לא היה מושג מה יעשו.
‘האוויר מרגיש רע.’
ככה זה תמיד בשדה הקרב.
אבל היום התחושה הייתה גרועה מהרגיל.
ההמתנה נמשכה זמן רב.
מכיוון שלא היה לו דבר מיוחד לעשות, הוא שקל להתאמן בסיף, אך בסופו של דבר החליט לנמנם.
יש ימים שפשוט לא מתחשק לך לעשות שום דבר.
‘קשה להמשיך כמו פעם.’
מאמץ בלתי פוסק.
הוא כבר השקיע את זה.
וזו הייתה התוצאה.
מפקד חוליה ברמתו של שכיר חרב מדרגה שלישית.
רק כשהשמש כבר נעה כשתי כפות ידיים מערבה מנקודת השיא שלה, צעק מפקד המחלקה:
“פלוגת ארבע־ארבע, כולם להתאסף!”
הם יוצאים לקרב.
הפלוגה התאספה ותפסה את מקומה בשורות הצבא.
גם החוליה של אנקריד עשתה זאת.
מתח קר עטף אותו.
אנקריד אחז בקמע התלוי על צווארו, שאותו השיג בתקופתו כשכיר חרב, ואז תחב אותו מתחת לבגדיו.
‘היא לא אמרה שזה יציל את החיים שלי?’
כנראה סתם שטויות.
אבל חיילים שעמדו לצאת לקרב נטו להאמין באמונות טפלות.
אם היו שואלים את אנקריד עצמו אם הוא באמת מאמין בקמע הזה, תשובתו הייתה כנראה:
“קשה לומר.”
הוא פשוט הביט בעיניה של הזקנה שנתנה לו אותו, והכנות בקולה נגעה בו.
‘אין לי מה להפסיד.’
הוא סיכן את חייו בקרב, והקמע הזה היה הגמול היחיד שקיבל.
חצי מהסיבה שהצליח להרוג את המפלצת הייתה מזל.
טעות אחת קטנה, והוא היה זה שמת.
למרות הסכנה שבציד, לכפר החקלאי הזעיר לא היה כסף לשלם לו.
הוא בסך הכול עבר באזור במקרה, כשתושבי הכפר נאחזו במכנסיו והתחננו בפניו שיטפל במפלצת.
‘איזו בדיחה.’
לסכן את חייו מתוך רחמים היה טירוף.
אבל אנקריד לא התחרט.
זה מה שאביר היה עושה.
החלום שלו השתתק אל מול המציאות.
המציאות טרפה אותו וקרעה אותו לגזרים.
ובכל זאת, נותרו ממנו עקבות.
הוא רצה להפוך לאביר.
הוא רצה להפוך לגיבור מלחמה.
אבל עכשיו הוא היה בסך הכול עוד חייל.
“ראאאאאאאא!”
שאגה אדירה פרצה.
אנקריד הצטרף אליה וצעק עד שהוורידים בצווארו בלטו.
מלפנים, גל של חיילים הסתער לעברם.
השמש, ששקעה באיטיות, פרשה על פני הארץ זוהר ארוך של דמדומים.
שני הצבאות הסתערו זה לעבר זה, מנפצים את השלווה של אותו אור.
גם אנקריד רץ לפגוש את האויב.
“בואו ננסה לצאת מזה בחיים!”
הפקוד שלו, שתמיד חייך, צעק והסתער קדימה.
כעבור רגע, החניתות והחרבות של שני הצדדים כבר החלו לקרוע בשר ולשפוך דם.
הקרב של היום יוכרע פנים אל פנים.
תגובות