[rating:4]
כשהתחלתי לקרוא את דימון סלייר, לא באמת ציפיתי ליותר מדי. אחרי כל ההייפ סביב האנימה, הנחתי שהמנגה היא בסך הכול בסיס טוב, לא הרבה מעבר.
אבל טעיתי – ובגדול.
הדבר הראשון שמרגישים במנגה זה שהיא לא מנסה להמציא את הגלגל.
בחור צעיר שמנסה להציל את אחותו ולנקום במי שהרס לו את החיים – קונספט קלאסי.
אבל איך שהמנגה כתובה זה מה שעושה את ההבדל. קויוהארו גוטוגה, יוצר הסדרה, מצליח לבנות סיפור שהוא אמנם פשוט, אבל כנה, רגשי ומפתיע ברגעים הנכונים.
הקצב מהיר, אין פילרים, כל ארק מרגיש משמעותי. זה נדיר.
מה שמשך אותי הכי הרבה היה כמה שכל דמות מרגישה חיה.
לטאנג’ירו יש עקרונות מוסריים שהוא נצמד אליהם, גם כשהוא נלחם נגד שדים.
מה שגוטוגה עושה יפה במיוחד זה גם להציג את הצדדים האנושיים של האויבים.
השדים כאן הם לא מפלצות – הם קורבנות.
קחו את אקאזה לדוגמה, בהתחלה, שנאתי אותו. אבל לאחר שקראתי את המנגה הבנתי שהוא רק ״ילד״ שעברו עליו חיים קשים.
שזה מזכיר לי משפט שאני ממש מתחבר אליו: ״נבלים לא נולדים. הם נוצרים – על ידי עולם אכזר״.
סגנון ציור – לא תמיד חלק.
אין מה להגיד – הציור של גוטוגה הוא לא הכי “מלוטש” או “מדויק” בתחילת הדרך. לפעמים הפרופורציות מוזרות, והפאנלים נראים עמוסים.
אבל עם הזמן – זה משתפר.
והחשוב מכל – הרגש תמיד עובר.
העיניים, ההבעות, אפילו התנועה של החרבות – יש בזה זרימה שאי אפשר להתעלם ממנה.
אחד הדברים שהפתיעו אותי הוא איך הקרבות במנגה לא מרגישים סתם “אקשן”.
כל קרב נושא איתו משמעות רגשית.
הצ׳אפטרים האחרונים של המנגה גרמו להרבה ויכוחים ברשת – חלק אהבו, חלק פחות.
אני אישית אהבתי.
נכון, הקצב פתאום נהיה מהיר בטירוף, ואת הסוף קצת ״הריצו״, אבל עדיין – קיבלנו סגירה לכל דמות חשובה, וסיום עם טעם מתוק־מר.
לא קל, לא צפוי, אבל נכון.
סיכום:
דימון סלייר היא לא מנגה מושלמת, אבל היא מנגה כנה.
עם דמויות שאי אפשר לשכוח, וסיפור שנשאר איתך גם אחרי שסגרת את הצ’אפטר האחרון.